כל במאי מתחיל יודע מה המרכיבים לעלילה טובה לסרט. להוציא סרטים דוקומנטריים, כמעט כל סרט דרמטי שיצא במהלך ההיסטוריה עוקב אחר אותה תבנית: טרגדיית ילדות, שהפכה לחיובית, רגע התפנית של הדמות הראשית שבדרך כלל מלווה בדרמה כלשהי, עלייה חיובית בחזרה וסיום עם חיוך בסרט "פיל גוד" טוב. וכמו כל גיבור של סרט, כך גם הגיבור בסרט שלנו עקב במהלך הקריירה שלו אחרי אותה התבנית. אמש (בין ראשון לשני) התגלגלו באופן סופי הקרדיטים של הסרט על הקריירה של ז'וזה אלדו, האלוף לשעבר במשקל נוצה ואחד מלוחמי ה-MMA הגדולים שנכנסו למתומן של ה-UFC. זו הייתה דרך ארוכה, בת 18 שנים, שעברה עליות נורא גבוהות וירידות מאוד תלולות, אבל החלה, כמו שקרה ללא מעט לוחמי MMA ברזילאים, בטרגדיית ילדות לא פשוטה.
בעודו היה תינוק במנאוס, עיר הבירה של מדינת אמזונאס בברזיל, אלדו קיבל את הצלקת שמאותו רגע תהיה מזוהה איתו עד היום. כשהיה עם משפחתו בברביקיו בביתו, אחותו של אלדו החליטה להשתעשע ולזרוק אותו, יחד עם הלול שלו, לאחות נוספת שלו שנכחה במקום. עם זאת, במקום לנחות בבטחה בידיה של אחותו, אלדו נזרק בטעות למנגל הקרוב ונחת עם פניו לתוך האש הלוהטת. אותה תאונה השאירה לו צלקת בלחי השמאלית שלו: "הן עשו שטויות וזרקו אותי לתוך האש", סיפר אלדו בראיון, "אני הייתי תינוק, הן היו ילדות קטנות. יש לי כל מיני סיפורים משוגעים, אחותי גם פעם שברה לי את הראש". תופתעו או לא, הגנה עצמית מפני אחיותיו לא הייתה הסיבה שאלדו בכלל נכנס לעולם ה-MMA, אבל להגנה מפני סכנות היה חלק לא קטן. בעודו היה ילד, כמו כל ברזילאי צעיר אחר, אלדו שאף להפוך לכדורגלן מקצועי, אבל הצקות ובריונות שספג בילדותו גרמו לו להתחיל להתאמן בג'יו ג'יטסו ברזילאי, לפני שעבר לריו דה ז'נירו כדי לנסות לפתח קריירה בענף. ב-10 באוגוסט 2004, אלדו רשם את הקרב הראשון שלו בקריירה, שתהפוך במהרה לאחת הגדולות בהיסטוריה.
התקופה הטובה
את אותו הקרב הראשון, בו אלדו נלחם כחלק מארגון אקופייט 1, הוא ניצח תוך 18 שניות בלבד עם בעיטה לראש של יריבו. מאותו רגע יצא אלדו לרצף ניצחונות בארגוני ה-MMA השונים של ברזיל, רצף שהסתיים לבסוף בשבעה ניצחונות רצופים בשבעה קרבות בפתיחת הקריירה. בסיומו של אותו רצף עמד לוצ'יאנו אזוודו, האיש הראשון שהביס את אלדו: "אחרי ההפסד הראשון שלו דיברתי עם אזוודו", סיפר אלכסנדר פרנקה נוגיירה, מי ששלוש שנים לאחר מכן יפגוש את אלדו בזירה, "הוא סיפר לי על החורים שיש לו ביכולת על הקרקע, הוא סיפר לי שהאגרוף שלו די חלש, החוזק היחיד שהוא הצביע עליו היה הבעיטות. על בסיס קרבות שלו שראיתי לפני והשיחה שהייתה לי עם אזוודו, חשבתי שידעתי את כל מה שאני צריך לדעת עליו". ובכן, נוגיירה יכול היה ללמוד אולי עוד דבר או שניים על אלדו, שגבר עליו, וגם על שלושת הלוחמים שנלחמובו לפניו. למעשה, החל מאותו הפסד לאזוודו, הברזילאי נכנס לתקופה של שלמות, שנכנסה להיסטוריה של ה-MMA כאחד הרצפים הדומיננטיים ביותר של לוחם.
כמו שאמר הנרי היל (ריי ליוטה) בסרט "החברה הטובים": "אלה היו הזמנים הטובים". היכולת של אלדו הביאה אותו לארגון ה-WEC האמריקאי, שם פגש יריבים כמו קאב סוונסון, מייק בראון ויוראיה פייבר, שמות שבעצמם ימשיכו לקריירות מרשימות ומפורסמות. ב-30 באפריל 2011 רשם אלדו את הקרב הראשון שלו ב-UFC, אחרי שחברת האם של הארגון רכשה את ה-WEC ואלדו עצמו, שהיה האלוף במשקל נוצה בארגון הקודם, שמר על החגורה שלו גם בכניסתו לארגון החדש. בקרב הראשון שלו במתומן של דיינה ווייט, הוא גבר על מארק הומיניק והמשיך את רצף הניצחונות שלו, כשבארבע השנים שאחרי הבכורה, אלדו רשם ניצחונות על קני פלוריאן, צ'אד מנדז, פראנקי אדגר וריקרדו לאמאס. כשניצח את מנדז באוקטובר 2014, רבים קיטלגו את הברזילאי כאלוף הגדול ביותר בהיסטוריה של ה-UFC. האיש שמזוהה עם החגורה במשקל נוצה יותר מכולם, האיש שאף אחד לא הצליח לנצח במשך כמעט עשור - עד שהגיע לוחם אירי אלמוני אחד שהימם את כל העולם וסתם את הגולל על הרצף של אלדו. שמו של הלוחם - קונור מקגרגור.
הטרגדיה
ספק אם היה קרב שהיה סביבו יותר הייפ מאשר הקרב בין מקגרגור ואלדו. האלוף הדומיננטי ביותר בארגון, שמחזיק באחד מרצפי הניצחונות המרשימים ביותר, נגד הלוחם המלהיב ביותר בארגון באותה תקופה, בעל הפה הגדול, הביטחון העצמי והיכולת לגבות את שניהם. זה היה מקרה קלאסי של העולם הישן נגד העולם החדש, הוותיק נגד הצעיר, הברזילאי נגד האירי. בחודשים שהובילו לקרב, במהלכם אירוע ראשוני בין השתיים בוטל ונדחה בשל פציעה של אלדו, למקגרגור ולברזילאי היו מספיק מפגשים בהם הם יכלו להיכנס אחד לשני מתחת לעור. למעשה, ספק אם מישהו בעולם ה-MMA הצליח לעצבן ולבלבל את אלדו כמו מקגרגור. עם טראש טוק אינסופי, אפילו במסיבת העיתונאים שהתרחשה בברזיל לעיני הקהל הביתי של אלדו, ניתן היה לראות איך כל מפגש עם האירי בעל הפה הגדול מותיר את אלדו עצבני ואגרסיבי.
בפשטות, מקגרגור נכנס לאלדו לראש, התיישב שם על כיסא, פתח בירה והמתין ליום הקרב. הוא לא התייחס לרצף הניצחונות של אלדו, לא נתן לו את הכבוד שקיבל לפני כן, לקח לו את חגורת האליפות בצורה מתריסה במסיבות עיתונאים, קילל אותו בשפתו הפורטגזית ולמעשה עשה כל מה שהוא יכול כדי להוציא את אלדו מאיזון. אם לבחור ציטוט אחד שגם מסביר את האופי של מקגרגור וגם מראה מדוע הוא ניצח את אלדו עוד לפני הקרב שלהם, זה יהיה המשפט הזה, שנאמר במסיבת עיתונאים של הארגון לפני הקרב: "אם היינו בזמנים עתיקים יותר, הייתי פולש לפאבלה שלו על סוס והורג את כל מי שלא היה יכול לעבוד. אבל אנחנו בזמנים מודרניים, אז אני אסתפק בלפרק אותו בזירה". לבסוף, כל ההקנטות, הטראש טוק ומשחקי המוח עשו את שלהם.
כאן למעשה מגיעה הטרגדיה עצמה. רצף הניצחונות של אלדו, שבע הפעמים בהם הגן בהצלחה על החגורה שלו והדומיננטיות בה שלט בקטגוריית משקל נוצה נעלמו כולם תוך 13 שניות ועם אגרוף אחד. מקגרגור ביצע בדיוק כירורגי את המהלך אותו ניבא עוד לפני הקרב, במדיה דיי של ה-UFC: "כשעמדנו אחד ליד השני הרגשתי את זה. הרגשתי את יד ימין שלו זזה, מה שהיה סימן בשבילי. הוא רוצה לשלוח את היד הזאת לפנים שלי ואני חושב שזו בדיוק תהיה הנפילה שלו. אם הוא ישלח את יד ימין שלו, אני כבר לא אהיה שם. אני אצור בשבילו אזורים מתים, בהם הוא יהיה בסכנה". אפילו בחדר ההלבשה לפני הקרב נראה מקגרגור כאילו הוא משחזר את הנוקאאוט, שעומד להתבצע דקות ספורות לאחר מכן. לבסוף, בדיוק כמו שניבא האירי, משחקי המוח עבדו וב-13 השניות של הקרב, אלדו התקרב למקגרגור, שלח יד ימין לפניו ונפל לקרקע, אחרי שספג אגרוף מדויק ללסת. צפו בקרב בנגן הווידאו למעלה.
לא הכל כמו בסרטים
אלדו התקשה מאוד להתאושש מהקרב הזה. בדקות שלאחר הסיום, הוא התהלך בזירה ופשוט לא הפסיק לבכות. הוא כמעט ולא דיבר, אך בראיון של סיום הקרב, הוא התייחס להפסד כמעט בחוסר הבנה של הסיטואציה: "זה לא ממש היה קרב, אני חושב שמגיע לי קרב חוזר נגדו. הטראש טוק של קונור? לא השפיע עליי, לא אכפת לי מה הוא אומר". אבל אלדו מעולם לא קיבל את הקרב החוזר שלו נגד מקגרגור. שלא כמו בסרטים, הגיבור שלנו לא קיבל את הסוף ההוליוודי שגורם לקהל באולם להזיל דמעות שמחה. מאותו הקרב אלדו נלחם עוד 12 פעמים, מתוכם הוא רשם שישה הפסדים. כזכור, מדובר בלוחם שעד ההפסד למקגרגור הפסיד פעם אחת בכל הקריירה. זה אומנם היה נראה כמו הרנסנס שלו, כאשר גבר על פרנקי אדגר וזכה בחגורה הזמנית במשקל נוצה, אבל לאחר מכן שני הפסדים למקס הולוואי, והפסדים נוספים לאלכסנדר וולקנובסקי, מארלון מוראאס ופיוטר יאן גרמו לכולם להבין כי המסך עומד לרדת על הקריירה של הברזילאי.
לפני כחודש היה רגע האמת של אלדו. דיווחים שונים סיפרו כי במידה שינצח את מראב דבאלישווילי, אלדו מתכנן לדרוש קרב על החגורה, במה שיהיה ההתחדשות שלו והיציאה שלו לדרך חדשה. אבל כאמור, אלדו לא חזר להיות אותו אדם. בתום חמישה סיבובים היה זה הגיאורגי שניצח את הקרב בהחלטת שופטים, במה שהפך להיות ההפסד השמיני של אלדו בקריירה - וגם האחרון. המאמן שלו עוד ניסה להשכיח דיווחים שונים על פרישה, אבל אתמול בערב החלו השמועות על כך שה-UFC ויתרו לאלדו על הקרב האחרון שלו בחוזה ובסביבות אחד בלילה יצאה ההודעה הרשמית של הארגון - אלדו תלה את הכפפות וסגר את הדלת על 18 שנות קריירה אדירות.
בין אם יזכרו אותו כמקום ראשון בטבלת הפאונד פור פאונד, או לחילופין אם יזכרו אותו בתור מי שהפסיד לקונור מקגרגור, עם הנתונים של אלדו פשוט אי אפשר להתווכח. 17 ניצחונות בנוקאאוט ב-39 קרבות, אלוף במשקל נוצה במשך כמעט עשור, שליטה ללא עוררין בקטגוריית משקל שיש בה לא מעט כישרונות וסיפור חיים אחד שמעורר השראה ונותן תקווה לכל מי שחייו נראים קשים בתחילתם. אז אומנם הכתוביות כבר רצות, אבל לא הייתי ממליץ לאף אחד לצאת מהאולם עדיין. השמועה מספרת שמחכה סצנה נסתרת אחרי הקרדיטים, בה גיבור הסרט מקבל את הכבוד המגיע לו, עם כניסה להיכל התהילה של ה-UFC. אולי בכל זאת מדובר בסוף מהסרטים אחרי הכל.
