בבוקר ה-5 בספטמבר 1972, בשעה חמש ושלוש דקות לפנות בוקר, נשמעו היריות הראשונות מרחוב קונולי 31 בכפר האולימפי במינכן. מחבלים פלסטינים מארגון "ספטמבר השחור" פרצו לשניים מביתני המגורים של המשלחת הישראלית. בפריצה נהרגו מאמן נבחרת המתאבקים, משה ויינברג, ואיתו מרים המשקולות יוסף רומנו. תשעה ספורטאים נוספים נלקחו כבני ערובה. דרישת המחבלים היו ברורות: שחרור של 232 מחבלים שיושבים בישראל ושני הליקופטרים שייקחו אותם לשדה תעופה צבאי סמוך ומשם ללוב.
משטרת גרמניה לקחה פיקוד על האירוע, אבל מכאן החל אחד המחדלים הכי גדולים שהיו במשחקים האולימפיים. השוטרים הגרמנים, שנשלחו כמעין מארב משטרתי שאמור היה לחכות למחבלים במטוס ללוב, היו חסרי ניסיון והכשרה וברחו מהמקום ברגע הקריטי. המחבלים עלו על התרגיל שלא צלח, ובזמן שהצלפים מנסים להרוג אותם, הם פוצצו את שני המסוקים, שם שהו כבולים בידיים וברגלים תשעת הספורטאים הנוספים ואיש מהם לא שרד.
עמיצור שפירא, אנדריי שפיצר, אליעזר חלפין, קהת שור, דוד ברגר, מרק סלאבין, יעקב שפרינגר, משה ויינברג, יוסף רומנו, זאב פרידמן, יוסף גוטפרוינד נרצחו.
באותה השעה שבה נשמעו היריות ב-1972, המריאו משפחות החללים, הניצולים ושר הספורט חילי טרופר למינכן לטקס היסטורי שייערך מחר (שני) בכפר האולימפי ובו סוף סוף ייסגר המעגל. לטקס יגיע גם נשיא המדינה יצחק הרצוג ונשיא גרמניה. במטוס נרשמה התרגשות והרגשה שסוף סוף, אחרי 50 שנה, הצדק נעשה.
אחרי לא מעט שיחות, הגרמנים נענו לדרישות להתנצלות פומבית, לפתיחה מוחלטת של הארכיונים שתיעשה על ידי היסטוריונים ומשפטנים שתמנה הממשלה וגילוי של עשרות אלפי מסמכים שעוסקים ברצח הספורטאים ופיצוי כספי למשפחות השכולות בגובה של 28 מיליון יורו.
גד צוברי כבר בן 78. הוא היה מתאבק והיחיד מבין שישה ספורטאים שניצל מאלו שהשתכנו בקונולי שטרסה 31 בכניסה מספר 3, שהיתה הכניסה השנייה עליה השתלטו המחבלים. בעבר נכתב שהוא הצליח לברוח חצי עירום ברגע היסח דעת של המחבלים, לא לפני שחטפו אותו ועינו אותו. "אם הייתי נחטף בצבא, הייתי מקבל פיצוי, נכון? אז למה לא מגיע לי עכשיו אחרי כל מה שעברתי?", הוא שואל אותי, "עיני לא צרה ולמשפחות החללים מגיע גם יותר ממה שהם סיכמו, אבל גם אני נפגעתי. אין יום שעובר ואני לא רואה את אותן מראות של מחבל יורה לעברי ומכוון נשקים על חברים שלי או שומע את קולות היריות".
השחיינית לשעבר, שלומית ניר-טור, הגיעה גם היא למינכן. באותם רגעים בשל ההפרדה בין נשים לגברים היא לא נכחה במקום בזמן האירוע. 3 שנים אחרי ששכלה את אחיה, שהיה לוחם בשייטת, היא עברה ללמוד ולגור בווינגייט כדי להתמקצע בשחייה. באותה כיתה היתה גם אסתר רוט שחמורוב. "לא ידענו מה קרה בלילה. אני זוכרת שפגשתי את אם הבית במגורי הנשים והיא צעקה 'ARAB' ו'טרור'. היא לקחה אותי לחלון וראיתי משוריינים סביבנו כי היה חשש שיש עוד חוליות טרור באזור ורצו להגן עלינו".
כמה דקות אחרי שבהתה בחלון, הגרמנים לקחו אותה ואת שחמורוב לבניין הכי גבוה בכפר האולימפי. "מתחת לבניין היתה מדשאה גדולה. אני זוכרת שישבנו מול הטלוויזיה, ששידרה את המתרחש, ולא ידענו את נפשנו מרוב דאגה. באותו שלב ידענו רק שיש שני הרוגים, אבל לא ידענו מי. בכל שעה היתה פריצה בשידור חי לחדשות, וראינו איך מתנהל המשא ומתן עם המחבלים", היא מספרת.
כבר שנים רבות שהיא הולכת לבתי ספר, חברות ציבוריות ומספרת את הסיפור של מינכן. כמי שהקימה את פרוייקט "אתנה" לקידום הספורט הנשי בישראל, חשוב לה לתחזק את הזיכרון. "היו לי חלומות בשנה הראשונה", היא מספרת, "הגיע הזמן שהגרמנים ייתנו את המקום הראוי לטקס הזה".
