היום (שני), 50 שנים בדיוק לאחר טבח 11 ספורטאי המשלחת הישראלית באולימפיאדת מינכן 1972, התקיים בדיוק באותו כפר אולימפי טקס זיכרון לזכר הנרצחים. פחות משבוע לאחר שממשלת גרמניה לקחה לראשונה אחריות על האירוע והסכימה לפצות את משפחות הקורבנות, הגיעו למקום השארים, שר התרבות והספורט חילי טרופר, יושבת ראש הוועד האולימפי יעל ארד ומכובדים נוספים.
את הנאומים ליוו אמירות ביקורת על ממשלת גרמניה, שרק לאחר 50 שנים ומאבקים מרובים הסכימה לקחת אחריות רשמית על האירוע. יעל ארד, יו"ר הוועד האולימפי בישראל, אמרה באירוע: "אנחנו עומדים כאן ביחד חזקים ומאוחדים כשהלב עדיין כואב אבל הגב זקוף והראש מורם. 50 שנים חיכו המשפחות שהצדק ייעשה כדי להקל על מעגל הכאב הנורא שהחל ברצח הספורטאים במשחקים האולימפיים במינכן.המסר עובר אל העולם כולו בידיעה שטבח כזה מהדהד ויש מחיר עליו גם 50 שנים אחרי".
"הטקס החשוב וההיסטורי התאפשר בזכות המשפחות והודות למאמצים אינסופיים של נשיא המדינה יצחק הרצוג והוועד האולימפי בישראל. בטקס משתתפים משפחות הי"א, ניצולים, נשיא גרמניה פרנק-ואלטר שטיינמאייר, נשיא המדינה יצחק הרצוג, שר הספורט חילי טרופר ראשי הוועד האולימפי הבינלאומי בראשות תומאס באך, ראשי הוועד האולימפי בישראל בראשות יעל ארד וגילי לוסטיג, ספורטאים, מדליסטים אולימפיים שופטים ומאמנים בעבר ובהווה".
שר התרבות והספורט חילי טרופר הוסיף: "''מה אתה מעלה על דעתך? כאן שוררת רוח אולימפית ושום דבר לא יקרה', כך הגיבה משטרת גרמניה לחששות קצין הביטחון הישראלי שפנה אליה, לפני חמישים שנה. אבל היותנו כאן, עם מטען עצום ונורא של כאב, מעידה שגם מה שלא ייעלה על הדעת – קרה. י"א מאנשי המשלחת הישראלית נרצחו כאן בדם קר ובחסות רשלנות פושעת".
"יובל חלף מאז האירועים המזוויעים של ספטמבר 1972, והתיקון ארך זמן רב מאד. עשרות שנים של אירועי ספורט אולימפיים, חגיגיים ומרגשים, שהתקיימו תוך הדחקה והרחקה של הכתם האפל ביותר בתולדות המשחקים האולימפיים. שנים בהן כאבכן – המשפחות השכולות – התקיים בשולי האירועים; שנים של המתנה להכאה על חטא ולהכרה בעוול, שנוסף על האסון".
לקח חמישים שנה עד שהצדק נראה, אבל ההתעקשות השתלמה והצדק, אמנם באיחור, נראה ונוכחלקח חמישים שנה עד שהצדק נראה, אבל ההתעקשות השתלמה והצדק, אמנם באיחור, נראה ונוכח. שום תיקון לא יחזיר את אחד-עשר חברי המשלחת הישראלית שנרצחו, במהלך יממה ארוכה, מורטת עצבים ועקובה מדם. בתום אותן שעות קשות, אמר ראש המוסד דאז, צבי זמיר, לראש הממשלה גולדה מאיר: "אני מצטער להגיד לך אבל הספורטאים לא חולצו. ראיתי אותם. איש מהם לא שרד'".