סיפורים על ניצולים יהודים ששרדו את השואה בעיקר בשל העיסוק שלהם בספורט, דוגמת כדורגל או כדורסל, אינם זרים לנו. הצורך שהקבוצה תהיה שלמה על מנת שתוכל לקחת חלק בטורנירים למען הבידור של הקהל הנאצי, הוביל ללא מעט דוגמאות כאלה שאנו מכירים עד היום. אבל דמיינו לעצמכם מה קורה עם ספורטאי שהתשוקה שלו היא ענף של יחידים, ולא קבוצתי. דוגמא לכך אנו מקבלים מהג'ודו, עם סיפורו יוצא הדופן של הנרי בירנבאום.
בירנבאום הוא יהודי שנולד בגרמניה למשפחה ממוצא פולני, אך את רוב הילדות שלו בילה בכלל בצרפת. הוא הצליח להתחמק מהנאצים במרבית שלבי מלחמת העולם השנייה ולאחר מכן התגורר בברצלונה. הוא היה ה-איש שהביא את הג'ודו לספרד וגרם לנסיקה משמעותית בתחום. הוא מוגדר על ידי כלי תקשורת רבים בתור "החלוץ של הג'ודו בקטאלוניה" או "האדם הראשון שהציג לספרד את הענף כדרך חיים".
תכף נגיע להישגים וציוני הדרך של הדמות הנערצת על ידי ג'ודאים צעירים בספרד. ראשית ראוי להרחיב קצת יותר על איך הכל התחיל, וכמובן על המכשול העצום באמצע הדרך ועל כל השלבים שהוא עבר כדי להפוך לשם דבר.
כאמור, המשפחה שלו היגרה מפולין לגרמניה עוד לפני שהוא נולד, חיה בברלין לתקופה קצרה כולל תאריך היוולדו (ה-6 בינואר 1921), ובהמשך עברה לצרפת והתגוררה בפריז. על פי הסיפורים, לאורך כל הדרך המשפחה סבלה מאנטישמיות בלתי פוסקת, אך במזל נמנעה מהזוועות של מזרח אירופה עם תחילת ההתפשטות הנאצית.
[Outsiders#43] 'Henri Birnbaum. El judo como camino de vida'
— Historias de Outsiders (@OutsidersStory) October 17, 2020
Introductor del judo en Catalunya y España, creó escuela y dejó una huella imborrable en todos sus alumnos tras una vida de película.
La historia completa enhttps://t.co/WmXXJl4Tad @rfejyda @Fedecatjudo @esportcat pic.twitter.com/yIK6vPdwRQ
בינתיים, בירנבאום החל ללכת בעקבות התשוקה שלו לג'ודו, ומגיל 15 התאמן אצל מיקינוסוקה קוואישי, מאסטר יפני שפיתח את הענף בצרפת בשנות ה-30. הנרי למד ממנו את המתודות השונות לאימונים ואת החיבור של הענף עם דרך החיים, וזה עזר לו להשיג את החגורה השחורה ביוני 1940, כשהיה בן 19. הוא היה אחד האנשים הראשונים עם אזרחות צרפתית שמשיג חגורה זו.
אולם, באותה התקופה גם החיים בפריז החלו להיות מסוכנים, ועם הפלישות של גרמניה למדינות מערביות יותר ואף הנוכחות שלה בפריז עצמה, בירנבאום הבין שעליו לברוח פעם נוספת. הוא חצה את הגבול בין צרפת לספרד סמוך לאנדורה, אך בדומה למאות נמלטים אחרים, נעצר ליד הגבול והובא למחנה ריכוז בצפון ספרד. בעדות אחת נכתב: "הוא זוכר שהוא היה עם קבוצה גדולה של אנשים שעמדו כל הלילה מכיוון שלא היה מקום בתא".
כעבור מספר חודשים, הוא שוחרר מהמחנה וחזר לצרפת, ובשנת 1942 החליט להצטרף בהתנדבות לצבא של הגנרל שאר דה גול בצפון אפריקה. הוא לקח חלק בהתנגדות הצרפתית, ולאחר מכן קיבל תפקיד בתור מדריך של צוערים חדשים. כשהמלחמה הסתיימה, הוא ניסה בהדרגה לחזור לתשוקה שלו, אבל לא היה יכול לעזוב בקלות כל כך את התשוקה החדשה - ללמד לוחמים צעירים - ולכן החליט לשלב בין השתיים.
ב-1946 עבר בירנבאום לעבוד בבית הספר הצבאי לסייף ואומנויות לחימה באנטיב, באזור הריביירה, בעיקר על מנת ללמד הגנה עצמית. שיטות הלימוד שלו, שנוצרו בהשראה ממאסטר קוואישי, הותירו חותם עצום על המוסד הצבאי הזה. ב"אל מונדו דפורטיבו" נכתב עליו: "כולם שם זוכרים אותו לא רק כמאמן שלימד את התנועות הנכונות והטכניקות של הג'ודו, אלא גם את דרך החיים הנכונה בשילוב של הענף עם כבוד כלפי היריב".
בירנבאום לא הסתפק בכך, ורצה להמשיך להותיר חותם במקום אחר - ספרד. ב-1950 הוא עבר לברצלונה, בידיעה ששם כבר מתגוררת אחותו נינה. תחילה הוא הגיע לביקור קצר בקיץ כדי לראות אותה, אך קיבל החלטה להישאר שם, ועם קצת שכנועים ועזרה מצד בני משפחה וחברים, פתח בית ספר לג'ודו בעיר הקטאלונית.
כמובן שהתהליך הזה לא היה קצר וכלל די הרבה צרות, כולל הצורך בביגוד מתאים לחניכים שלקח זמן לייצר ומזרנים שהיו יחסית יקרים. תוסיפו לזה את העובדה שהענף באותה התקופה לא היה פופולארי במדינה בכלל. אולם, ההצלחה של העסק שלו הייתה מיידית וכמות הנרשמים עם השנים גדלה, מה שהוביל לצורך במיקום גדול יותר ב-1955. בית הספר שלו היה עד כדי כך מוכר שאפילו אנשי משטרה מקומית החלו להתאמן אצלו, וכמובן שהתקשורת נתנה דחיפה לא קטנה. המיקום החדש היה כל כך עצום, שבזמנו זה היה נחשב ל"דוג'ו" הכי גדול באירופה כולה.
ככל שהענף התפתח בספרד, הרבה בזכות בירנבאום, המדינה זכתה ליותר ויותר היכרות בהתאחדות הג'ודו הבין לאומית, ובשנת 1954 הצטרפה לראשונה לאליפות אירופה (שלוש שנים אחרי האליפות הראשונה בהיסטוריה של הענף). ב-1958 ברצלונה אף אירחה אליפות זו, עם זכיות במדליות ארד של חלק מהנציגים המקומיים שהתאמנו תחת המאסטר היהודי.
שנים עברו, והעבודה של בירנבאום המשיכה לקבל היכרות גלובלית, ובשנת 1988 נשיא ההתאחדות הבין לאומית בזמנו, סרקיס קלוגיאן, העניק לו את הדרגה "דאן 8". האהבה שלו לג'ודו נותרה עד סוף ימי חייו, ב-8 בדצמבר 2004. בן 83 היה במותו. המורשת שלו כוללת עד כה זכיות של ספרד ב-6 מדליות אולימפיות בג'ודו (כולל 3 מזהב, מקום 14 בטבלת המדליות) ו-134 מדליות באליפויות אירופה לאורך השנים (מקום 11).
באחד העיתונים הספרדים נכתב על בירנבאום שהוא "אחד הג'ודאים הכי גדולים בהיסטוריה שיצאו מצרפת". אמנם צרפת הפכה להיות אימפריה עצומה בענף, וייתכן שאפשר להתווכח עם אמירה שכזו, אך יש דבר אחד בטוח שאין עליו ויכוח - בירנבאום היה הרבה יותר מג'ודאי גדול. הוא התווה דרך. הוא נתן דוגמא בלתי רגילה. הוא הלך בעקבות האמונה שלו למרות כל המכשולים, התמיד בשיטה עליה הוא חונך ולקח את הענף האהוב עליו כדי לפתח אותו מדרגה נוספת במקום חדש. בקיצור, חלוץ.
