שעת צהריים חמה הובילה אותי למגרש הכדורגל ברמת השרון לצפות בתופעה שנראית מעט תלושה בישראל - משחק פוטבול. "כרמל דוגס" הגיעה למשחק חוץ נגד רמת השרון "האמרס", ואם מניחים בצד את העובדה שהמשחק לא התקיים בתנאים ה"אותנטיים" שלו, עם החלוקה ליארדים ושערים מיועד, אי אפשר היה שלא להתפעל מהאופרציה האדירה שנדרשה לקיום המפגש - מכמות השחקנים שהיו מצוידים במגנים מכף רגל ועד ראש,הצוותים המקצועיים הרחבים של כל צד, והקונוסים לסימון טווחים במגרש, כמו במשחק פוטבול "אמיתי".
הסיבה הטריוויאלית לפליאה הראשונית שעולה כאשר רואים פוטבול בישראל, מעוגנת ביחס שלנו למשחק. אם נשאל את חובב הספורט הממוצע בארץ מהן האסוציאציות הראשונות שעולות לו בהקשר לענף עם כדור הביצה אז ככל הנראה נשמע שתי תשובות: טום בריידי, וסופרבול. ב-NFL ראו את צמיחת הפופולריות של ה-NBA בעולם, והחליטו לפעול בשנים האחרונות כדי להפוך את המשחק האהוב ביותר על האמריקאיים, לנחלתם של שאר תושבי הגלובוס, והנה גם כאן בארץ הקודש, בשקט בשקט, הפוטבול מקבל אליו עוד ועוד אנשים לחיקו. מי שמשער שלבטח מדובר רק בעולים אמריקאיים וצאצאיהם, טועה ובגדול.
אורי שטרנבך, המנהל המקצועי של התאחדות הפוטבול בישראל, ואחת הדמויות המרכזיות ב"ייבוא" הפוטבול לארץ, הוא דוגמא מובהקת לכך שאת החיבור למשחק רבים בארץ מצאו, גם כשהם לא אוחזים בפספורט אמריקאי: "אני נחשפתי לפוטבול די במקרה. זה היה בזמן מלחמת המפרץ, היינו במקלטים ולא היה לנו במה לצפות, אז יצא שהתחלתי לראות פוטבול שהיה משודר בלילה, והתאהבתי". במהלך שנות ה-90 ותחילת המילניום היו התארגנויות לא רשמיות של משחקי פוטבול בישראל, עד שב-2007 הוקמה הליגה באופן רשמי: "בהתחלה הבסיס של האנשים שהניעו את הפעילות של הליגה היו אמריקאיים, אבל ככל שעבר הזמן הצטרפו יותר ויותר "צברים" לקבוצות" הסביר שטרנבך.
נכון להיום, פוטבול הוא ענף הספורט הקבוצתי החמישי בגודלו בישראל, עם בסביבות 1,500 שחקנים ושחקניות מגילאי נוער ועד רמת בוגרים שעוסקים בתחום. הקורונה הייתה מהמורה במסלול ההתפתחות של הענף, אך נכון ל-2022 הפוטבול הישראלי כבר יצר לעצמו תשתית אנושית רחבה: ליגת גברים עם 7 קבוצות, ליגות "פלאג" פוטבול (גרסה נוספת למשחק שלא כוללת מגע פיזי) - אחת לגברים ואחת לנשים, ליגות נוער, והיד עוד נטויה.
אם לשאול את מי שעומד בראש ההתאחדות, אהוד שרון, אז יש סיבות לאופטימיות: "אני אומר את זה כל הזמן, ואני מאמין בזה בלב שלם - פוטבול הוא הספורט הכי ישראלי שיש. זה משחק שדורש מכולם שיתוף פעולה מלא, וזה בדיוק הדבר שנוגע במימד מאוד ישראלי, האחווה הזאת, ה"אחי" הזה שאנחנו אומרים אחד לשני. הרבה חברה משוחררים שמגיעים לקבוצות אומרים שהאווירה בתוך קבוצה ממש מזכירה יחידה לוחמת".
שרון, שמנהל את ההתאחדות במקביל לעבודתו כעורך דין והיותו איש משפחה עם ילדים, המשיך להסביר שהמשחק, שקיבל את הכינוי "שחמט עם חלקים אנושיים", הוא הרבה מעבר לספקטקל של הרי אדם כפי שאנחנו נוטים לחשוב עליו: "זה יכול להישמע מוזר, אבל פוטבול זה ספורט שפונה לכולם. אני בחור די גדול ושיחקתי כ"ליינמן" (השחקן שנמצא בחזית ההתקפה מול קו ההגנה הראשון של היריבה), וה"ראינינג בק" (הרץ האחורי במערך ההתקפה) הכי טוב ששיחקתי איתו היה 1.60 מטר, לכל תפקיד יש את הייעוד שלו, וכל שחקן אמור להתמקצע רק בעמדה הזו. זה יכול להישמע קצת יומרני, אבל אנחנו רוצים להנחיל תרבות ספורט שונה, תרבות שבה אני יכול לגרום לילד בן 16 שחושש לעסוק בספורט כי הוא שמן, להבין שיש לו מקום, ואנחנו רואים איך בדיוק אותם ילדים שהגיעו לפוטבול, גילו בזכות המשחק את המנהיגות והחוזקות האישיות שלהם".
דוגמא מובהקת לדבריו של שרון היא אהוד "אחר" בליגה - אהוד קורן, מנהל מועדון הפוטבול של רמת השרון: "הייתי ילד שהיה יותר גדול מהממוצע, אז לא יכולתי להתבלט בענפי ספורט רגילים", שיתף קורן, שגם הוא למרבה הפתעה, ללא שום שיוך אמריקאי במשפחה, "לא יכולתי לרוץ בכדורגל, או לקפוץ בכדורסל. אני התוודעתי לפוטבול דרך אח שלי, וכשהתחלתי לשחק מצאתי את עצמי גם ממש מתבלט. שיחקתי כסנטר, זה מי שעומד במרכז הקו הקדמי ומוציא את הכדור אחורה לקווטרבק, ומצאתי ענף שבו אני מקבל את האופציה להוציא אגרסיות ולהיכנס בשחקנים בשיא הכוח, והגודל הפיזי, שהיה עד אז החיסרון שלי, הפך ליתרון".
באופן מפתיע גם קורן, שלקח חלק בכתבה בפרק זמן שונה משרון, הצביע על קווים מקבילים בין הפוטבול, לבין השירות הצבאי: "באופן אישי אני בכלל לא מתחבר לצדדים היותר "אמריקאיים" במשחק. אני תופס מעצמי בן אדם מאוד ישראלי בגישה, וכשאני מסתכל על קבוצת פוטבול, אני מזהה את אותם דפוסים של יחידה קרבית, האנרגיה בתוך קבוצה מלאה באגרסיות, יש אווירה של כסאח. חלק מהוויב של המשחק זה להתחרע אחד על השני, כדי לשפר אחד את השני, ולקרוא לזה אמריקאי זה קונוטציה לספורט, אבל זה לא המשחק עצמו".
קורן המשיך והוסיף: "כמנהל מועדון אני מתעסק הרבה בגיוס שחקנים, פרסום ושיווק, ואני יכול להגיד שעם הזמן העבודה הפכה להיות עבודה מאקטיבית לפאסיבית. אנחנו מקבל פניות של ילדים בכיתות ה'-ו' שהכירו פוטבול דרך משחק בפלייסטיישן, שידורים בטלוויזיה, או חבר שחזר מטיול בארה''ב והביא איתו כדור. בסוף, הדרך הכי טובה להביא עוד אנשים זה פשוט מפה לאוזן, מי שיצא לו לשחק ונהנה בטירוף, והביא איתו עוד חברים".
ומדבריו של קורן, אפשר להתחבר לאג'נדה של הנהלת ה-NFL, שמקדמת את הליגה בעולם, כשהיא פועלת באופן אקטיבי לחלוטין: ממשחקי ליגה רשמיים שנערכו במקסיקו ובאנגליה, לשחקני קולג'ים שהגיעו בדראפט מליגות זרות, ובשנים האחרונות מתחילים להצטרף בטפטופים שחקנים אירופאיים. בדצמבר האחרון ישראל גם הייתה זו שאירחה את אליפות העולם בפלאג פוטבול, ו-800 הספורטאים שהגיעו נתנו גושפנקא שיש פוטבול גם מעבר לים, אך מהזווית הישראלית, מבינים שהרצון של הענף לגדול מתמודד גם עם מציאות הספורט הישראלית.
"אנחנו יודעים באיזה מדינה אנחנו חיים, ואת בעיית המתקנים שיש כאן", הסביר אהוד שרון, "ברגע שיהיו כאן יותר מגרשים לפוטבול אז בבת אחת זה פותח יותר אופציות לאנשים להגיע, זה מעלים את השאלה שעוסקת במה זה פוטבול, אלא הופכת אותו לנוכח. הייתי שמח לראות יותר מועדונים נפתחים בארץ אבל קודם כל צריך להחזיק את המועדונים שקיימים עכשיו, וזאת עבודה מאוד קשה. אנחנו תמיד צריכים לדאוג איך אנחנו מזרימים כסף ומחזיקים את העסק הזה באוויר. צריך להבין, בגלל שפוטבול זה לא ענף אולימפי, אנחנו מקבלים פחות כסף מענפים אולימפיים, וזה מורכב".
למזלם של ראשי הענף, יש להם התמיכה של אחד הדמויות הבולטות ב-NFL, רוברט קראפט, הבעלים של ניו אינגלנד פטריוטס, וציוני נלהב. "אמרת פוטבול בישראל, אמרת רוברט קראפט. מה שהוא עושה עבורינו זה ברמת התרומה של סילבן אדמס לענף האופניים", הסביר שרון לגבי קראפט, כשכאמור מעבר לתרומה השנתית שלו, העביר בזמנו 6 מיליון ש''ח לבניית מגרש הפוטבול שבירושלים.
ובעוד שבוע, ב-23 ביוני ליגת התאקל פוטבול תתכנס למגרש קראפט בעמק הארזים, לגמר ראשון של ליגת התאקל פוטבול בעידן הפוסט קורונה. "יש כאן חברה שנותנים את כל מה שיש להם לטובת הקבוצות והענף. זה קשה כי להחזיק ספורט בארץ זה קשה, וספורט קטן זה שנייה מבלתי אפשרי", תיאר אהוד קורן בדיוק את הסיטואציה הבלתי יציבה שהפוטבול הישראלי נמצא בה, ובכל זאת מרגיש שהכיוון הכללי יכול לספק לעוסקים בתחום ביטחון להמשך.
כשב-2028 ה"פלאג פוטבול" מתוכנן להיות ענף מתחרה במשחקים האוליפיים, וה-NFL שוקדת על כך שהמשחק יצבור תאוצה באופו גלובלי, ישראל יכולה מנסה לעלות על הגל שנראה כי עתיד לשטוף את עולם הספורט. "אני שיחקתי כאיש קו, בחזית ההתנגשות במשחק פוטבול, אז אני יודע שני דברים - לדחוף עד שהשופט שורק, או למות בזמן שאני מנסה, וזה מה שאנחנו עושים לטובת הענף", סיכם בסיום אהוד שרון את מצב הענף. הוא קיים ונוכח, ובו זמנית דורש שועלי קרבות אמיתיים שיהיו מוכנים לשאת בעמל העבודה, בדיוק כמו שאנחנו מכירים מהצבא.
