רק לפני פחות מ-3 שנים המילים "משחק ידידות בין נבחרת ישראל לנבחרת איחוד האמירויות בדובאי" היה נשמע כמו חלום רחוק ולא הגיוני. אם הייתם אומרים למישהו שמשחק הידידות יתקיים בענף שנקרא 'פאדל' – הוא בכלל היה מסתכל עליכם כאילו נפלתם מהירח - ומיד לאחר מכן שואל 'מה זה פאדל?'. אבל בזכות כמה אנשים שלא פחדו להפוך חלום למציאות, רם, אלון, אסי, תום, דניאל, איתן, סאעיד, מוחמד, עבדאללה, חאליד ופארס – עשו היסטוריה.
נתחיל מהשאלה המתבקשת – מה זה בעצם פאדל? פאדל הוא אחד מענפי הספורט הצומחים ביותר בעולם, אך יכול להיות שאם לא הקורונה עוד היה לוקח לו זמן להגיע לארץ. בבסיסו, פאדל משלב טניס וסקווש – הוא משוחק על מגרש קטן יותר בגודלו ממגרש טניס והוא מוקף זכוכיות. השחקנים אוחזים מחבטים שדומים מעט למטקות והמשחק מתבצע עם כדורי טניס בגודל קטן יותר מכדורי טניס רגילים. לאחר הנגיעה ברצפה לכדור מותר לגעת בקיר, מה שיוצר משחק מהנה ומלהיב. הניקוד דומה לטניס ובדרך כלל המשחקים מנוהלים בזוגות. בכל הרשתות החברתיות רצות כבר מספר שנים נקודות מרהיבות וכמעט כל מי שמתנסה בספורט הזה מתלהב מהקלות שבה ניתן ללמוד אותו. "מאז שהתחלתי לשחק פאדל, לא נגעתי במחבט הטניס שלי", אמרו לי לא מעט אנשים.
עד לפני קצת יותר משנה לא היו בארץ מגרשי פאדל כלל, אלא שבשיא מגפת הקורונה החליטו החברים הטובים אריאל אפטוויצר, מאמן טניס שנים ארוכות, ודוד (דיוי) ברקן, שניהל רשת להפעלות ילדים, לפתוח בכפר המכביה ובאוניברסיטת תל אביב את מגרשי הפאדל הראשונים בישראל. האומץ לפתוח עסק חדש כשהרבה מקומות אחרים נסגרים היה רב, אך לאט לאט הם הצליחו לצבור לעצמם קהל שחקנים נאמן שהעביר את השמועה מפה לאוזן.
עוד לפני שנגיע לנסיעה לאיחוד האמירויות, חלק מחברי המשלחת מספרים על עצם הגעת הפאדל כאירוע דרמטי, לטובה, בחייהם: "זה ללא ספק שינה לי את החיים", אומר תום בקשי, שכיום כבר מכיר כמעט כל מי שאוחז במחבט פאדל בישראל. "בכל העולם זה נחשב לספורט מאוד גדול, אבל לאף אחד לא היה את האומץ להביא אותו לישראל. עד שהגיעו אריאל ודוד. הכרתי דרך הספורט הזה המון אנשים מדהימים שכיום הם חלק בלתי נפרד מהחיים שלי".
אלא שהפוש קדימה לטובת הפאדל בישראל הגיע מכיוון לא צפוי בכלל. "יום אחד קיבלתי טלפון מבחורה בשם יסמין שהזמינה מגרש ל-3 אנשים", משחזר ברקן. "הסברתי לה שזה בעייתי שרק 3 ישחקו – אז היא אמרה שמקסימום אני אצטרף לשחק. לפני השעה שנקבעה למשחק דפקו לי בדלת של המשרד, זה היה המאבטח של השגריר שהודיע לי שאני גם עולה לשחק איתו. אפילו שזו הייתה הפגישה הראשונה שלי עם מוחמד הוא היה מאוד נחמד. קישרתי אותו עם אריאל כדי שיאמן אותו קצת והוא מיד התחבר גם לשאר השחקנים".
הידידות בין שגריר איחוד האמירויות בישראל, מוחמד אל חאג'ה, לבין שחקני הפאדל הישראלים המתחילים נרקמה באופן כמעט מיידי ולאפטוויצר וברקן נרקם חלום חדש – משחק ידידות בין השחקנים הישראלים לבין אלה האמירתים על אדמת איחוד האמירויות. השגריר לא היסס והזמין את החבורה באופן רשמי. התאריך המקורי של הנסיעה, אי שם בחודש דצמבר, נדחה לאחר שאיחוד האמירויות הפכה למדינה אדומה. הנסיעה יצאה לדרך בתחילת חודש פברואר כשלישראלים באמת ובתמים לא היה ברור איך היא תתנהל ומה תהיה קבלת הפנים.
אחד היוזמים של הנסיעה הוא לא אחר מאשר דני רופ, שמשחק פאדל באופן קבוע ונפגש עם השגריר באחד המשחקים. השניים יצרו קשרי חברות קרובים והוא אחד מהגורמים שהביאו את הנסיעה הזאת לידי מימוש. צעד חשוב של רופ היה לפנות לאחת מחברות ההלבשה הגדולות בישראל (factory 54) שיתרמו ללא שום תמורה הלבשה רשמית לחברי המשלחת.
המגדל הגבוה בעולם, מסעדות וטיול ג'יפים
אלא שהכנסת האורחים הייתה לא פחות ממושלמת. מיד עם הנחיתה חיכה לחבורה רכב שהסיע אותה למלון ושני יועצים של השגריר הבהירו כי מעבר למשחק, מחכה לו"ז תיירותי שלם להיכרות עם דובאי ואבו דאבי – והכל על חשבון השגריר. ביקור בקומה 148 של בורג' ח'אליפה – המגדל הגבוה בעולם, כולל קבלת פנים מיוחדת עם קפה מקומי, ארוחות במסעדות פאר, ביקור במוזיאון ה"לובר" באבו-דאבי (ולא המונה ליזה לא נמצאת שם) וטיול ג'יפים במדבריות האין סופיות של דובאי. אלא שההפתעה הכי גדולה חיכתה לחבורה במיקום משחק הידידות.
אם הישראלים חשבו שהמשחק יתקיים באחד מעשרות מועדוני הפאדל שכבר קיימים באיחוד האמירויות, אז הם טעו. בהוראת השגריר נבנה ב-"אקספו דובאי", תערוכה בה כל מדינה מציגה את המיטב הטכנולוגי שלה, מתחם מיוחד לצורך המשחק הספציפי הזה ופורק מיד אחריו. שני מגרשים ברמה גבוהה, יציע ומושבי כבוד הוכנו מבעוד מועד – כשאל חאג'ה עצמו מקבל את הישראלים בזרועות פתוחות. ההתרגשות של שני הצדדים הגיעה לשיא.
"לפני שהגענו לדובאי חשבנו שהמשחק יתקיים באיזה מועדון פאדל שם מול כמה שחקנים מקומיים ובנוכחות השגריר, אלא שכמו כל הטיול הזה – הכוונות של השגריר היו גדולות יותר", מספר ברקן. "המשחק התקיים במיקום כל כך מרגש וגדול כמו האקספו. סביב המגרש בנו תפאורה מיוחדת עם הדגלים של ישראל ואיחוד האמירויות. הפתיעו אותנו שנשחק מול הנבחרת הרשמית של איחוד האמירויות ולמגרש הוזמנו לא מעט אורחים כמו נשיא איגוד הפאדל האמירתי, השגריר הישראלי, שייח'ים וחברים של מוחמד. אך הדבר המרגש ביותר הייתה העובדה שלפני המשחק התקיים טקס ו"התקוה" שלנו נוגנה. רואים שהיה חשוב למוחמד להראות לנו כמה הידידות איתנו חשובה לו".
"האקספו עצמו, שההשקעה בו הייתה עצומה בכל מקרה, היה המיקום המושלם כדי לערוך בו את המשחק", אומר אפטוויצר. "סביבנו תפאורה מטורפת של דגלים ואנשים מכל העולם. הם חשבו על כל הפרטים הקטנים ביותר, אפילו על בקבוקי שתיה לשחקנים סביב המגרשים. היחס לכל אחד מאיתנו היה שיא הכבוד, בטח בהתחשב בעובדה שאנחנו המשלחת הראשונה שמגיעה לשם. מרגישים באוויר ששני הצדדים היו צריכים את השלום הזה. אומנם לא ממש היינו אויבים עד עכשיו, אבל כולם היו ב"היי" מהעובדה שהגיעו לפה שתי חבורות של בני אדם, שלכל אחד מהם יש דעה שונה ודת שונה, והם עכשיו יכולים להתייחס זה לזה בשיא הכבוד".
"אי אפשר לתאר במילים איזה חום הרגשנו מצד האמירתים כלפינו", מספר שחקן אחר מהמשלחת, אלון פיימן. "אני חושב על מדינה כמו מצרים. יש לנו שלום איתה כל כך הרבה שנים – ועדיין כשמגיעים לתחרויות הספורטאים שלהם הרבה פעמים מסרבים להתמודד מול ישראלים או ללחוץ להם ידיים. עם איחוד האמירויות יש לנו שלום פחות משנתיים והם קוראים לנו 'אחים שלנו'. זיהינו מהם שזה אמיתי לגמרי, הרבה בזכות מה שקרה לאיתן".
"שלח לי מחבט חדש למלון"
"במהלך המשחק נשבר לי המחבט", מספר איתן רומם בהתרגשות. "אומנם זה קרה אחרי חבטה של שחקן שלהם, אבל זו כמובן לא הייתה אשמתו. להמשך המשחק הוא נתן לי לשחק עם מחבט אחר שלו וכבר תכננתי איזה מחבט אחר לקנות. אלא שכשחזרנו למלון גיליתי שהוא שלח לי מחבט חדש לגמרי כמו זה שרציתי – והכל כמובן על חשבונו. נדהמתי. ממש לא ציפיתי לכזה דבר. לאחר מכן הוא המשיך לשמור איתי על קשר. זה משהו אחר לחלוטין מכל מה שאנחנו רגילים".
אסי טישלר, שיודע דבר או שניים על תחרויות בחו"ל כשייצג את ישראל כשחקן נוער בטניס, מוסיף: "בחיים לא התרגשתי כמו שהתרגשתי שם. היה מדהים לשמוע שם את ההמנון ולהחזיק שם את הדגל – כשהמקומיים מקבלים אותנו בכזה חום ופשוט דואגים לנו להכל. אני מאוד מקווה שתהיה לנו את ההזדמנות לארח אותם כאן ולהחזיר להם קצת ממה שהם עשו לכבודנו". השאיפה לפגוש כאן את השחקנים שאירחו אותם כל כך יפה משותפת לכל חברי המשלחת.
מבחינה מקצועית, לפאדל יש עוד המון לאן להתקדם בארץ, בטח לעומת איחוד האמירויות: "זה מטורף כמה מקצועי וגדול הפאדל שם, כל כך התרשמנו מזה", אומר פיימן. "ברור שבישראל אי אפשר להשתוות לאיחוד האמירויות מבחינת תקציבים, זו מדינה שהמטרה שלה להיות מעצמת ספורט. אבל אנחנו כן צריכים לשאוף ולקדם את הפאדל מבחינה תחרותית גם בישראל. זה ספורט שמאוד מחבר בין אנשים. אני מקווה ש-5 שנים מהיום הפאדל בישראל יהיה הרבה יותר חזק. אני מקווה שיהיו מועדונים בכל הארץ ואלפי שחקנים שמתאמנים בענף הזה יום יום. אני מקווה שיהיה פה ליגות ותחרויות בינלאומיות. זה ספורט ממכר".