שמענו בעבר על ספורטאים וספורטאיות שהגיעו מאותו הבית, כאלה שגדלו יחד באותה השכונה, השתייכו לאותו מועדון ספורט או קבוצה, והגיעו יחד לפסגת הענף - אך מתי בפעם האחרונה שמענו על צמד שהיה זה לצד זה בכל נקודה וצומת משמעותית, מגן טרום חובה, ועד לתחרויות ברמת מקצוענים? זה בדיוק הסיפור של רומי חמילבסקי וזוהר ברדה בנות ה-17, התקוות הבאות של ישראל בטאקוונדו.
במבט ראשון הן נראות כמו עוד תלמידות תיכון רגילות מן השורה, אך כבר מתחילת השיחה איתן מבינים שמאחורי החיוך והאווירה הקלילה שהן משרות, מסתתרות שתי לוחמות חדורות מטרה עם משמעת ברזל: "אנחנו מגיעות לביה''ס לרוב בסביבות 9, 10 אחרי אימון בוקר, ואחרי זה אחה''צ יש לנו עוד אימון. ככה נראה כמעט כל יום בשבוע שלנו אבל זה מה שאנחנו הכי אוהבות בעולם" סיפרה רומי, שלפני פחות משבועיים זכתה בפעם הראשונה באליפות ישראל בקטגוריית המשקל של עד 53 ק''ג. השתיים לוקחות חלק בתחרויות ישראל לבוגרות כבר מגיל 15, ובאליפות האחרונה גם זוהר זכתה לעמוד על הפודיום והייתה במרחק ניצחון בודד מלחגוג זכייה במדליית זהב, אך ההפסד בגמר התקבלת בסלחנות לנוכח העובדה שהיריבה שעמדה מולה בקטגוריה עד 49 ק''ג היא זוכת מדלית הארד מטוקיו, אבישג סמברג.
הרבה לפני הקיץ האחרון, שבו המוני ישראל נדבקו למסך בעודם מנסים להבין איך עובדת שיטת הניקוד באומנות לחימה שבה הלוחמים לא מנסים לתפוס אחד את השני בחליפות, זוהר ורומי חיו ונשמו טאקוונדו: "שתינו התחלנו בכלל בחוג בלט בגיל 3, ושנה לאחר מכן התחלתי ללכת לחוג טאקוונדו" סיפרה זוהר על תחילת הדרך: "זה היה בערך בסוף כיתה א' שאבא שלי הקפיץ אותי לחוג ורומי הייתה ברכב, אז פשוט הצעתי לה להצטרף". רומי המשיכה ואמרה: "הם היו בדיוק אחרי מבחן חגורות, וכבר מהבעיטה הראשונה ידעתי שזה המקום שלי. הייתי ילדה מאוד ביישנית לפני הטאקוונדו, והספורט הזה לגמרי בנה לי את הביטחון העצמי, אני מרגישה שאני "הכי רומי" כשאני נמצאת בקרב, ובגלל זה אני לא מצטערת לרגע על שום ויתור שאני עושה, ואני עושה המון ויתורים".
"זוהר הצילה אותי ברגעים הקשים"
מהר מאוד החוג הפך להיות הרבה מעבר, ובגיל 8 השתיים הצטרפו לנבחרת ישראל. ככל שעברו השנים והדרישות עלו, הבנות הבינו שהן רוצה להגיע הכי גבוה שאפשר. "לשתינו היו הרבה עיסוקים, היינו בריקוד, התעמלות קרקע, אבל הבנו שטאקוונדו זה הייעוד שלנו" זוהר אמרה. אחרי שהפכו לשם דבר בזירה המקומית, הן החלו לצאת לתחרויות בעולם, וראו איך ככל שעבר הזמן, ויותר ילדות בנות גילן החליטו לפרוש, והן עדיין יחד ממשיכות לעלות במדרג התחרויות.
"אני ורומי ישנות באותו החדר בכל התחרויות בחו''ל, נוסעות לכל האימונים ביחד, אנחנו באמת נמצאות אחת עם השנייה כל הזמן. אני ממש מעריכה את זה שיש לי מישהי לצידי, והרבה פעמים אני חושבת מה הייתי עושה אם רומי לא הייתה חלק מהמסע הזה", רומי הרחיבה: "הייתה תקופה שהיינו 5 בנות מהשכבה בביה''ס בטאקוונדו, ובסוף נשארנו רק אנחנו. אני חושבת שהחברות שלי ושל זוהר היא הרבה מעבר לחברות. אין בן אדם שמכיר אותי ויודע מה מרגישה בכל רגע כמוה, אנחנו התפחתנו ובנינו את האישיות שלנו ביחד. זה כבר ברמה שאנחנו לא צריכות לדבר כדי לתקשר, אנחנו לפעמים מוצאות את עצמנו מנהלות שיחות רק עם העיניים".
על אף שהן בטוחות שהיו נשארות בענף גם אם לא היה להן אחת את השנייה, הן בהחלט מודעות לכך שהחברות ביניהן היא עזרה להן לצלוח רגעי משבר לא פשוטים שהיו בדרך, והרגע המשמעותי מכל היה באליפות אירופה לקדטים בשנת 2016, כשרומי הגיעה לתחרות חודשיים בלבד לאחר שאביה נפטר: "אבא שלי היה טס איתי לכל התחרויות, והיה חלק מכל מה שעברתי. זאת הייתה התחרות הראשונה שהוא לא היה איתי, והוא חסר לי מאוד. זוהר הכירה את אבא שלי, ובזכות התמיכה שלה בימים שם הרגשתי שיש לי גב. אני לא יכולה להגיד שזה מילא את החסר, אבל הנוכחות שלה ממש הצילה אותי באיזשהו אופן בתחרות".
"אבישג פרצה את תקרת הזכוכית, אבל יהיו הישגים נוספים בעתיד"
ההצלחה של השתיים הגיעה לא רק בזכות הקשר התומך שנוצר ביניהן, אלא גם בזכות המעטפת הנכונה שיש להן. עבור ביה''ס תיכון מקיף יהוד שאליו הן הולכות, שגרת האימונים התובענית של הבנות לא היוותה סיטואציה שהן לא נתקלו בה, שכן מאותו ביה''ס יצאו עוד שתי ספורטאיות אולימפיות שבקיץ האחרון היו חלק מזכייה במדליית הארד של נבחרת הג'ודו - גילי שריר וענבר לניר: "אין לי הסבר איך קרה שמביה''ס יצאו לא מעט לוחמות, אבל כן יש לנו קו מנחה - אם אנחנו רוצים הצטיינות, אנחנו צריכים לתת לתלמידים להצטיין איפה שהם יכולים, ואנחנו כבר נדע לתפור את החליפה המתאימה עבורן. אנחנו מערכת גדולה ואנחנו נעשה הכול כדי לעזור לבנות להתחרות, בין אם זה עוזר שיעורים פרטניים או דחייה בהגשות".
מבחינה מקצועית, מי שמלווה את הלוחמות כבר שנים הוא יוגב שרעבי, אחיו של מאמן נבחרת ישראל, יחיעם שרעבי. על אף הכישרון הגדול וההישגים, יוגב מאמין שעבור הבנות חשוב להישאר להיות עם רגליים על הקרקע אם הן רוצות להגיע לטופ: "שתיהן ספורטאיות שונות אחת מהשנייה, רומי ספורטאית חזקה מנטלית עם כח ברגליים, גמישות ואגרוף חזק. זוהר ספורטאית מגוונת, ויש לה מהירות עבודה זהה בשתי הרגליים. לגבי העתיד עדיין מוקדם לקבוע, הן כמובן צריכות להמשיך לעבוד קשה ולשפר את נקודות החולשה שלהן, אבל הזכייה של אבישג באולימפיאדה נתנה לשתיהן בוסט ענק של מוטיבציה".
ואכן ההישג ההיסטורי של סמברג היווה נקודת מפנה היסטורית לענף הטאקוונדו בישראל, והבנות חשות בהבדל: "אנחנו ממש מרגישות את השינוי שחל בשיח סביבנו מאז הזכייה של אבישג, כולם הרבה יותר מתעניינים ומבינים במה מדובר", סיפרה זוהר, "פעם אם הייתי מספרת למישהו שאני בטאקוונדו, היו מרימים גבה ושואלים לי אותי מה זה, מאיפה הבאתי את זה". עבור רומי הזכייה של סמברג מסמלת גל שעתיד לבוא, ושיש בישראל עוד לא מעט לוחמות שנמצאות רגע לפני הפריצה שלהן: "יש הרבה ספורטאיות מאוד איכותיות לישראל בטאקנוודו, וחלקן נמצאות בטופ העולמי מבחינת הרמה שלהן. אבישג פרצה איזשהי תקרת זכוכית, אבל אני בטוחה שיהיו עוד לוחמים ולוחמות שנשמע עליהן בשנים הקרובות שיגיעו להישגים משמעותיים, זאת רק ההתחלה".
לאחר שהשנה האחרונה לוותה בלא מעט תהפוכות ושינויים בלו''ז בגלל הקורונה, תחילת השנה האזרחית עומדת בסימן המעבר שלהן לתחרויות ברמת בוגרות בעולם, וקפיצת המדרגה מהווה שעת מבחן משמעותית: "הכול הופך לאמיתי יותר, להרבה יותר תחרותי, פתאום לוחמות שראית בתור מודל לחיקוי, הולכות להיות היריבה שלך בזירה" סיפרה זוהר על האתגרים שבדרך.
למרות קפיצת המדרגה, שתיהן מצהירות מבלי למצמץ, כל אחת בדרכה, שהמטרה היא להיות אלופה אולימפית. בסופו של יום, טאקוונדו הוא ספורט יחידני, וקרב על הפודיום מתחיל ונגמר אצל כל אחת בנפרד, אבל גם הן יודעות שהנוכחות אחת לצד השנייה נתנה, ועוד תיתן, הרבה כוח להמשך המסע שלהן: "רומי ואני נותנות דרייב מטורף אחת לשנייה. אנחנו יכולים למצוא את עצמנו מתחרות על זריקת כדור לפח, ומי שמפסידה כנראה תרביץ לשנייה מעצבים. אנחנו נותנות אחת לשנייה המון, אבל בסופו של דבר אני מאמינה שההצלחה שלנו מגיעה קודם מכל ממה שאנחנו מביאות מתוכנו, והיינו נשארות בטאקוונדו, גם אם אחת הייתה מחליטה לפרוש בשלב מסוים".
