כמו כל ספורטאי, גם כשאנדי רם היה בתחילת דרכו כטניסאי הוא הפסיד לא מעט משחקים. זו הייתה עוגמת נפש עבור ילד תחרותי כמוהו, אבל זה בכל זאת הסתיים תמיד בגביע – גביע מוופל; אחרי כל הפסד, אביו המאמץ של אנדי היה לוקח אותו לאכול גלידה. הם לא היו מדברים על ההפסד, על המהלכים השגויים ועל הלקחים, אלא פשוט יושבים ומלקקים. אחרי שמגלים את זה, הקריירה החדשה של אגדת הטניס הישראלית – בעלים של גלידרייה – נראית כמו הדבר הכי טבעי בעולם.
"אני חולה גלידות מגיל אפס", מספר רם. "כשעלינו מאורוגוואי לישראל לא היינו אנשים עם כסף. הייתה חנות גלידה ליד הים בתל אביב, ואמא שלי אמרה לי שאני יכול לאכול בה כמה גלידה שאני רוצה. אכלתי עשר גלידות, אחת אחרי השנייה, ואחרי העשירית נגמר לאמא שלי הכסף. היא לא האמינה שאני רוצה עוד. הייתי ילד קטן והתחלתי לבכות ולעשות לה סצנה. אז עכשיו, כשסיפרתי לה שאני הולך להיות הבעלים של גלידרייה, היא אמרה לי שזה היה ברור".
מה אתה כל כך אוהב בזה?
"תמיד כשאני נכנס למקום של גלידה זה משמח אותי, זה תמיד כיף. זה סגנון עסק שמתאים לאופי שלי וגלידות זה פטיש שלי. כשהתחלתי להיות שחקן מקצועי אין מקום בעולם שלא הלכתי לאכול בו גלידה. זה משהו שגם במהלך הקריירה תמיד הרשיתי לעצמי".
לא מתגעגע
לאנדי רם בן ה-41 הייתה חתיכת קריירה. ביחד עם שותפו לטניס הזוגות, יוני ארליך, הוא יצר את אנדיוני – הצמד הישראלי המצליח בכל הזמנים. הם דורגו בשיאם במקום הראשון בעולם לזוגות, היו הישראלים הראשונים (והיחידים עד היום) לזכות בתואר גראנד סלאם (רם זכה בנפרד גם בשני תארי גראנד סלאם בזוגות מעורבים), והובילו את נבחרת ישראל לחצי גמר גביע דייויס ב-2009. אנדי ויוני כבר לא משחקים יחד מאז פרש רם ב-2014, אבל הם עדיין מחוברים זה לזה. "ליוני ולי יש פירגון דו-כיווני, ואנדיוני זה משהו שילך איתנו עוד הרבה שנים", אומר רם. "אנחנו בקשר יומיומי גם היום, ויוני מאוהב בכל דבר שאני עושה, גם בעולם של אחרי הטניס. הוא הראשון שבא לגלידרייה ונתן את האישור. גם הוא כמוני איש של פיסטוק-וניל".
איך זה לראות אותו משחק בלעדיך?
"שיא הפירגון והכיף. אנחנו חברים של שנים – לפני, באמצע ואחרי הטניס. לפעמים אני נוסע לראות אותו משחק בעולם, והוא גם מתייעץ איתי לגבי טורנירים. כבר חמש-שש שנים אני מנסה להפריש אותו ללא הצלחה".
אתה לא מתגעגע?
"טניס לא חסר לי. אני מהספורטאים שידעו לעשות את הקאט. פרשתי צעיר יחסית, בגיל 34 וחצי, כשהחלטתי שהשגתי מספיק, שאני כבר מעגל פינות ושהגוף שלי בוגד בי. היו לי אז שני ילדים שגידלתי בסקייפ. החלטתי לקחת את כל הערכים מהספורט ולהעביר אותם לעולם העסקי והיזמי. הדבר היחידי שאולי מדי פעם אני מתגעגע אליו זה כשאני רואה משחקים של נבחרת ישראל, כי אלה הרגעים הכי גדולים שלי, ושם זה געגוע. כשאני רואה את יוני משחק עם מישהו ואני חושב 'וואו, איזה רגעים עברנו'".
למה בעצם החלטת לפרוש?
"פרישה זה תהליך מורכב וארוך. עברתי ניתוח בירך, וכשחזרתי ראיתי שפיזית אני לא אותו דבר. הגוף לא הצליח לעמוד בעומסים. התחלתי לעגל פינות והרגשתי את זה. בערך ב-2013 באתי ליוני ואמרתי לו שאם ב-2014 אני לא מגיע לדירוג מספר 30 בעולם אני פורש. ואז התחלנו להפסיד טורנירים ולא הגעתי ליעד שהצבתי לעצמי. כשהפסדנו באליפות אוסטרליה הסתכלתי על יוני בדמעות ושנינו הבנו שזה הסבב האחרון שלנו. יכולתי להמשיך אבל לא הגעתי למטרה שלי ואמרתי זהו זה. תביני, בשביל ספורטאי אין דבר כזה לפרוש בשיא. ספורטאי פורש כשהוא מתחיל לרדת, ואני התחלתי לרדת. הייתי מספיק כן לפרוש בחלק העליון של הירידה. פרשתי במקום טוב, כשעדיין זוכרים אותי ואני יכול להתחרות בשחקנים גדולים".
מה היה הרגע הכי מרגש בקריירה?
"גביע דייויס בהיכל נוקיה. זכיתי בווימבלדון, ברולאן גארוס ובאליפות אוסטרליה, אבל ב-2009 שיחקנו בארץ ברבע גמר גביע דייויס נגד נבחרת רוסיה, וזאת הייתה הפעם השנייה בהיסטוריה שאנחנו בשלב הזה. יש מאץ' פוינט, אני מעביר את הכדור, השחקן הרוסי מחטיא, ו-11 אלף איש מרעידים את האולם וצועקים לנו 'אנדיוני' עשר דקות. עשינו שם היסטוריה. זה מבחינתי הרגע הכי גדול. לשחק בבית, מול המשפחה ומול החברים - יש בזה משהו מאוד עוצמתי שלא חוויתי באף מקום אחר בעולם. וכל יום עצמאות מראים ברגעי הספורט הישראלי הגדולים ביותר את הרגע הזה. זה היה מאוד מיוחד. כל העיניים היו נשואות באותו היום לטניס".
הייתה לך קריירה מאוד מצליחה שגם הניבה לא מעט כסף. מסיימים קריירה כזאת עם מיליוני דולרים בחשבון הבנק?
"סיימתי עם סכום יפה, אבל לא סכום שאני יכול להפסיק לעבוד בגללו, גם כלכלית וגם בשביל הנשמה. היום המחייה בישראל מאוד יקרה. אם הייתי בוחר לגור במקומות אחרים בעולם הכסף שהיה לי היה יכול להספיק כדי לנוח במקום עם בית גדול, אבל בארץ לא. הנדל"ן, האוכל, הרכבים - הכל מאוד יקר פה. אז צריך להמשיך ולהרוויח אם אתה רוצה לחיות בישראל. ויש לי מזל שהרווחתי כסף מטורנירים, כי בשנים האחרונות אני מרגיש שאני רק מבזבז את הכסף שחסכתי. אני לא חי כמו מיליונר, אבל יש פה הוצאות מטורפות ואני מרגיש את הלחץ להמשיך לייצר כדי לשמור על רמת חיים מסוימת, וזאת ממש לא רמת חיים של מכוניות יוקרה ומותגים".
אמא שלי היא אלוהים
מכוניות יוקרה ומותגים מעולם לא היו חלק מרמת החיים של רם. הוא נולד במונטווידאו, שם נפרד בגיל שלוש מאביו הביולוגי. "הוא נטש אותי, נעלם", אומר רם. "נפגשנו מאז פעמים בודדות, באירועים שאחי עשה. אמרנו שלום-שלום. לא היה שם רגש מבחינתי. מה שהציק לי זה שפתאום הוא רצה להיות סבא לילדים שלי. כרגע אין לי שום קשר איתו".
האב עזב לניו יורק, שם הפך לאיש עשיר מאוד. "בשיחה איתו הוא אמר לי שאם היה יכול להחזיר את הגלגל אחורה הוא לא היה עולה על המטוס לניו יורק. אבל אמרתי לו שהוא כבר מדבר ממקום אחר, כשהוא כבר מבוסס כלכלית ומצליח. הוא קיבל את ההחלטה שקיבל ואין מה לעשות".
יש כעס?
"אפילו לא פירור. אין כלום. כשאני רואה אותו אני מאוד סבבה איתו, הוא פשוט לא חסר לי בחיים. אין לי מחסור בדמות אב. אין לי את הרצון להגיד לו שהוא היה חסר וכעסתי עליו כל החיים. בכלל, אני מתנהל בחיים כאילו אמא שלי היא אלוהים. אמא שלי ממלאת כל תקן, היא מודל לחיקוי. אף פעם לא הערצתי אף אחד, אפילו לא את נדאל וג'וקוביץ'. אבל אותה אני מעריץ. היא ממלאת את כל מה שלא חסר לי".
רם עלה לישראל בגיל שש עם אימו, אביו המאמץ ואחיו הבכור (בארץ נולדה גם אחות קטנה), והמשפחה התמקמה בירושלים. "זאת הייתה עלייה מאוד קשה כי היינו עניים, אבל לא הבנתי את זה", הוא מספר. "ההורים שלי לא נתנו לנו להרגיש את זה. באנו מחיים נוחים מאוד באורוגוואי, ובארץ אנחנו הילדים יָשַׁנּוּ על מזרונים על רצפת החדר, כשלאמא שלי היה אולי משהו אחד לכסות את כולנו. אני זוכר שיום אחד קיבלנו טלוויזיה שאפשר היה לקנות בזול מהסוכנות, אבל לא היה לנו שולחן, אז ההורים שלי שמו במקום שידה את הקרטון של הטלוויזיה, ועליו הניחו מפה כדי שלא ידעו שזה קרטון. אבל לא היה חסר לנו משהו, זה היה בית מאוד חיובי ועם המון אהבה".
אביו המאמץ היה זה שניווט אותו לטניס. האב, עמי רם, שיחק בצעירותו כדורגל בבית"ר ירושלים (ולימים היה חבר הנהלת הקבוצה), אבל את בנו ייעד לספורט אחר. "אבא שלי רצה שתהיה רשת שתפריד ביני לבין היריב, וככה התחלתי לשחק טניס", אומר רם. "הייתי ספורטאי לא מאוד מוכשר, ילד שמנמן, אבל הייתי רעב להתחרות. הספורט גם פתח לי את הדלת לחברה, דרכו נהייתי הרבה יותר פופולרי. כל הבית שלנו היה מגויס לזה, כולנו הִתְאַמַּנּוּ. כדי לייצר אלוף בספורט הבית חייב להיות מגויס: כולם אוכלים דברים מסוימים כי זה מה שהילד צריך, כולם הולכים לישון בשעה מסוימת כי מחר יש טורניר. זה המון הסתגלויות".
בשנת 2005 נפטר עמי רם מדום לב. אנדי היה אז באימונים בפריז ונתקף הלם. "אבא שלי הכי חסר לי בהצלחות שלי", הוא אומר. "הוא ראה אותי כשפרצתי בשנת 2003, אבל הוא לא ראה אותי כשזכיתי בווימבלדון, הוא לא ראה את אליפות אוסטרליה הפתוחה או כשעשינו היסטוריה בגביע דייויס. זה הדברים שעושים לי צמרמורת. זה עושה לי לבכות, כי אלה רגעים שאני כל כך רוצה שהוא יראה אותם אחרי כל השנים וכל החרא שהוא אכל ממני. כי בסוף לטפח ספורטאי שואב ממך משאבים כלכליים ונפשיים ויש לחצים ומתחים. תמיד אבא שלי היה מסתלבט עליי שיום אחד אני אעשה לו התקף לב, ואני מרגיש שזאת נבואה שהגשימה את עצמה. היום, כשאני רואה את הבן שלי שהוא כדורגלן, וכמה אני בלחץ כל פעם שהוא רק נוגע בכדור, אני מבין מה אבא שלי עבר. בסוף אלה היו מתחים ולחצים מטורפים".
לא רוצה להיות גולדה
רם, כאמור, הוא כבר אב בעצמו - לאלון (12), נויה (10) ואייל (6). הוא נשוי לשירי, טניסאית בעברה ונטורופתית בהווה. השניים יחד מגיל 15, וכשרם מדבר עליה העיניים שלו עדיין נוצצות. "הסוד הוא לא להתראות הרבה שנים – אנחנו 26 שנים ביחד, אבל נטו חמש שנים", הוא צוחק. "אני חושב שהסוד בינינו הוא הפירגון. זה משהו שהוא מעל הכל אצלנו: פירגון, חברות וספייס. משהו בינינו מאוד עובד, ואני גם משתמש בקשר בכלים שקיבלתי מפסיכולוגית שליוותה אותי ואת יוני שנים. למדתי ממנה איך לשאול שאלות נכון וכל מיני טריקים קטנים של תקשורת. כמו זה שיוני ואני למדנו שאנחנו לא צריכים להיות אותו אדם כדי להצליח ביחד כל עוד כל אחד מאיתנו עושה את המאה אחוז כדי להצליח. אלה דברים שאני מיישם גם עם אשתי. חוץ מזה, אני חושב ששנינו אנשים מאוד נוחים ומכילים".
ומה הילדים חושבים על הגלידרייה?
"לא ראיתי אותם כאלה מאושרים. אין שמחה כזאת, הם בטירוף. הלוואי והם היו מתגאים באבא שלהם ובהישגים שלו בטניס כמו שהם מתגאים בגלידרייה".
הסניף הראשון של "פינולי" (צנובר באיטלקית, על שם הטעם המדובר ביותר בוויטרינה), שמייצרת גלידת ג'לטו איטלקית, נפתח בכיכר דיזנגוף שבתל אביב בשנה שעברה, ממש בסמיכות לקורונה. "פינולי" זכתה לתשומת לב מיידית, אם בזכות הטעם (הצנובר מצוין, אבל נסו את הנוצ'לה עם אגוזי הלוז) ואם בזכות ביקור מזדמן של ראש העיר רון חולדאי, שדאג להחמיא בפייסבוק. אחריו הגיע גם אנדי רם.
"שנתיים אני מחפש איך להיכנס לתחום של הגלידות עד שמצאתי את הזיווג המתאים", מספר רם. "עברתי בכיכר דיזנגוף וראיתי תור של אנשים וסמל של גלידה. לא הבנתי איך אני, חולה גלידות, לא מכיר את המקום. אז נכנסתי ונדהמתי. אמרתי לבעלים שהגלידה הזאת ברמות הכי גבוהות שיש ושאני רוצה להיות חלק מזה. אני אמנם בא משותפות אחרת בטניס, אבל גם שם כשהיה קליק הרגשתי שנצליח ברמות הגבוהות ביותר, וגם פה. היה חיבור מאוד מיוחד".
רם ושותפיו מתכננים להפוך את "פינולי" לרשת בוטיק עם סניפים גם מחוץ לתל אביב ואפילו מחוץ לישראל. סניף שני בעיר ייפתח בחודשים הקרובים, ויש כבר מגעים עם זכיינים לסניפים בירושלים ובחיפה וגם בלונדון, אמסטרדם, בודפשט ובלגרד.
השאיפה היא להיות אימפריה כמו "גולדה"?
"בהחלט לא. קצב הצמיחה שלנו בוודאות לא יהיה כזה גבוה. אני לא רוצה שזכיינים יפתחו אחד על השני בכמויות מטורפות. אני מאמין בקצב גדילה מאוד מסוים, אז הכוונה שלנו היא לא לפתוח מאה סניפים. ואני לא חושב שיש מקום לכל כך הרבה גלידריות במדינה שלנו. אני גם לא בטוח שזה כזה רווחי".
אבל רם לא זנח את הטניס. היום הוא מנסה לפתח את הענף ברמה הלאומית, ובמקביל משחק עם חברים מפורסמים כדי לגייס כסף לילדים מהפריפריה שאין להם אפשרות לשחק. "אני חושב שכשיש אנשים מוכרים שמשחקים טניס זה עושה טוב לתחום, בטח היום כשאין הרבה שחקנים מוכרים", הוא אומר, "אז כשאתה שם את קטורזה, גורי אלפי, יוסי בניון וחיים רביבו במגרש הטניס יש צחוקים, שמחה ואנרגיה מטורפת. אנחנו מתאמנים פעם בשבוע ברמת השרון וזה תפס באז מטורף למרות שאני שומר את זה בפרופיל נמוך".
מי הכי טוב מהם?
"הם לא יודעים לשחק, אבל הם לוחמים גדולים ותחרותיים ברמות".
מה דעתך על כך שאין היום בארץ סופרסטארים בטניס?
"זה מבאס. ומתוך הכאב הזה, שהמון שנים לא היה לנו פה ממש דור המשך לנבחרת שהגיעה להישגים גדולים, גייסנו כסף ואנחנו מנסים לייצר את האקדמיה הלאומית לטניס עם השחקנים המצטיינים בארץ בכל שכבת גיל. יש בור בטניס הישראלי שייקח המון שנים למלא, אבל זה יקרה. אני באתי ממקום של 'אין'. כשעזבתי את הבית לטובת המשחק המקצועני אמרו להורים שלי שהסיכויים שאצליח כשחקן אפסיים, כי אני לא אגיע לרמה של הנבחרות שלפניי ושל שחקני העבר. ודווקא מהמקום הזה יצאנו חבורה של טניסאים מדהימים כמו הראל לוי, אמיר חדד ויוני ארליך, והובלנו את ישראל להישגים הרבה יותר גדולים מנבחרות קודמות. עכשיו זה הזמן לחזור".