את הסיפור המדהים של אברהם (תור) טאובר בלתי אפשרי לתמצת לכתבה אחת. נדמה שלא עברה עליו שנה "משעממת" אחת בחייו. כשהוא מתחיל לספר את סיפורו המרתק, אי אפשר שלא להתקרב אליו יותר ויותר, לגמוע כל מילה בשקיקה – ולא משנה בכלל מה הייתה השאלה. כיום, כשהוא בן 88 (עם סדר יום של בן 14), אתה מבין שסיפור חייו של אברהם טאבר הוא סיפור חייה של מדינת ישראל.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
הוא היה רק בן 5 כשנאלץ להילחם על חייו בפעם הראשונה, אך כשגדל הפך הילד הצנום למאמן כושר מצליח שמלמד גם את האמריקאים איך עושים את זה נכון. בישראל הוא הקדיש את חייו לצה"ל ולחייליו ואין כמעט רמטכ"ל שלא היה אצלו כפיפות בטן. אם חשבתם שהגיל זה הדבר שיפריע לטאובר – טעיתם. אין יום בו הוא מוותר על אימון מקיף בו הוא מפעיל את כל שרירי הגוף, רגע אחרי שהוא מצדיע לשבעת הדגלים שמונפים בכניסה לביתו – כמספר קני המנורה.
למרות השנים שעברו, כשטאובר מתחיל לספר את סיפורו מיד עולות בעיניו דמעות. הוא מבקש סליחה אם ייקחו לו כמה רגעים להתעשת, אבל הוא לוקח אותי לתמונה של סבו היינך, שתלויה בכניסה לביתו בכפר יונה ומתחיל לספר לי את סיפור ילדותו: "נולדתי בפולין בעיר בשם ברודי וגרתי שם עם כל המשפחה שלי, אמא, אבא ועוד 4 אחים. אבא שלי היה מתאגרף ועסק גם קצת בעסקים, הוא היה מאוד אהוב ואם לא הייתה מלחמה הוא גם היה מגיע לאולימפיאדה. סבא שלי גר בעיירה בשם קוזין שהייתה במרחק של כ-60 ק"מ מברודי. אני הייתי בערך בן 5 כשאבא שלי קרא לי ולבן דוד שלי יוסי, שהיה קצת יותר גדול ממני, ואמר לנו לנסוע לסבא היינך בקוזין. הוא היה חכם והבין שרק ככה אולי נצליח להינצל".
"היה בלאגן אדיר בתוך פולין. הגענו לאיזה יער מחוץ לברודי ובאחד הלילות גנבנו סוס עליו רכבנו עד לקוזין", מספר טאובר כמו בסרט מתח. "לא היה לנו מה לאכול ומים שתינו מעלי העצים. סבא שלי היה איש מאוד עמיד, אבל מיד ראינו שגם בקוזין לא כל כך בטוח עבורינו. את היהודים התחילו לאסוף כדי להעביר אותנו למחנה השמדה. בפעם הראשונה ראיתי איך הנאצים רוצחים ילדים ונשים בדם קר. זה היה האירוע הקשה הראשון שראיתי בחיי".
"סבא שלי הבין שהוא חייב לנסות להציל אותנו. בזכות כספו הוא מצא מישהו בקולוניה צ'כית שהייתה באיזור ושילם לו כדי שיעשה לנו בור בגודל בערך של 2 מטר על 2 מטר ובתוכו שכבנו 7 אנשים. כל יום היו מורידים לנו דלי עם כמה תפוחי אדמה מבושלים, שהיו מיועדים לחזירים ולסוסים, וזה מה שאכלנו. אני לא יודע בדיוק אחרי כמה זמן, אבל יום אחד סבא שלי הבין שהגויים מחכים שנצא מהמחבוא כדי לרצוח אותנו עבור זהב שהיה ברשותנו. כשאני עדיין רק ילד, שמו עליי תיק עם כסף וברחתי. אחד הגויים תפס אותי וגנב לי את הכסף – אך לפחות נשארתי בחיים".
"העבירו אותנו לעיר אחרת בגרמניה ושמו אותנו במקום שנקרא 'סנטה טילייה', שלי נראה כמו בית משוגעים או משהו כזה", נזכר טאובר. "בסיום המלחמה מצאו אותנו כמה ישראלים של הסוכנות היהודית. אפילו דוד בן גוריון הגיע לשם, יחד עם מנחם גמורמן מקיבוץ אשדות יעקב איחוד, ששימש בתפקיד רב סרן בבריגדה היהודית. היינו קרובים לחג החנוכה ובגלל שהיה לי קול יפה כילד לימדו אתי לשיר 'מעוז צור' וכיבדתי אותם בשיר הזה. מנחם כל כך התלהב ממני שהוא אמר שהוא רוצה לאמץ אותי כילד שלו. הוא העלה אותי על אונייה שהעלתה אותי לארץ וכאן התחילו החיים ה-'נורמליים' שלי".
"כל האימונים היו לי בראש בזכות אבא שלי"
אברהם הגיע לאשדות יעקב, נרשם לבית ספר וחי קצת כמו ילד: "אהבתי חיות, אז נתנו לי לטפל בכלבים וסוסים. הבנתי לבד איך לטפל בהם. בנוסף, אהבתי מאוד גם ספורט. למרות שהילדים ילידי הארץ התייחסו אלינו, הגלותיים, פחות טוב וזילזלו בנו, אני הוכחתי שאני די חזק והיה לי חשוב לעזור לחלשים ולנצח את הגדולים. זה הביא לי יחס יותר טוב מהילדים האחרים בבית הספר. התחלתי להתאמן עם ילדים גדולים ממני בספורט. שכיבות סמיכה, כפיפות בטן – הכל. התחזקתי. התחלתי לשחק כדורסל ולמרות שהייתי קטן יחסית, כעבור כמה זמן הפכתי למאמן. בעיקר לימדתי את כולם איך לעשות כושר. אומנם גם אני לא בדיוק ידעתי מה אני עושה, אבל הכל היה לי בראש בזכות שאבא שלי איתו הייתי רץ למרחקים כילד".
3 שנים אחרי הקמת המדינה, ורק 5 שנים אחרי שהגיע לארץ, טאובר מוצא את עצמו בתפקיד הראשון בצבא של העם שרק לפני כמה שנים כמעט והושמד: "התגייסתי לשייטת 13. בזכות השחייה והאימונים התחזקתי והפכתי לחסון עוד יותר. כולם הצביעו עלי כחזק של הצוות וגם המפקדים שלי ראו שאין בי פחד – הייתי מוכן אפילו לשחות ליד כרישים!".
בזכות החוזק והתבונה של טאובר, הוא נהפך למד"סניק ומאוחר יותר לקצין ספורט במספר חילות בצה"ל, כשאת עיקר זמנו העביר בחיל האוויר – בתל נוף ובבית הספר הטכני בחיפה. כשהוא נכנס לעשור השישי של שירותו והתנדבותו הצבאית, הוא מתגאה בעובדה כי אין חייל שלא עבר דרכו ולא למד ממנו איך להתאמן. אם מדובר באהוד ברק, בני גנץ או הרמטכ"ל הנוכחי אביב כוכבי, ואם מדובר בחיילים שעברו אצלו קורס יחיד. הוא מתקשר, מברר ומתעניין אצל כל אחד ואחד אם הכל בסדר ועוזר להם גם בעניינים הכי אישיים.
במהלך השרות הצבאי, וכמאמן בכיר בכדורסל, אימן כל השנים את נבחרת חיל-האוויר, את אליצור חיפה בכדורסל, את קבוצת הכדורסל של מכבי נתניה, את מכבי חיפה וקבוצות רבות נוספות. אבל לא רק בכדורסל התמקד טאובר, ששמו כמאמן גופני ברמה גבוהה התפרסם בכל הארץ. בין היתר הוא אימן בכושר גופני גם את הפועל כפר סבא בכדורגל בשנה בה זכתה באליפות ואת הפועל חיפה ומכבי נתניה. אבל כל החוויות הללו אולי מתגמדות לעומת מה שעשה טאובר בארצות הברית.
"הישראלי הקטן מלמד את האמריקאים הענקיים כושר"
"בשנות ה-60 ביקשתי לנסוע ללמוד בארצות הברית. היה לי מזל שהיה לי שם דוד שעבד עם הצבא האמריקאי. התמקמתי בוויומינג וכשהגעתי למכללה ראיתי איך האמריקאים מתייחסים לכושר גופני - הם התאמנו רק עם משקולות. הלכתי למאמן ואמרתי לו 'מה אתה עושה? לא ככה מלמדים כושר גופני'. הוא קלט את החוצפה שלי והציע לי להיות מאמן הכושר של שחקני הכדורסל במכללה. הבהרתי למאמן שאני הולך להעביר את האימונים בדרך שלי, שהיא שונה מהדרך שלהם, ואני אפילו לא יודע איך השחקנים יקבלו את זה. עשיתי להם אימון של שעתיים וחצי, אף אחד מהם לא עבר אימון כזה מעולם. הם עבדו על שרירים בהם הם לא נגעו מעולם. בסיום האימון השחקנים מחאו לי כפיים ובאו לנשק ולחבק איתו. המאמן הראשי פשוט נדהם מהעובדה שהישראלי הקטן מלמד את האמריקאים הענקיים האלה כושר".
למרות הצעות מאוניברסיטאות אחרות, נשאר טאובר בוויומינג והתפרסם גם בארצות הברית. כששמעו בישראל מה הוא עושה מעבר לים, התקשרו מאשדות יעקב וביקשו מאברהם לחזור אליהם. טאובר חזר לקיבוץ הישן שלו וגם לצה"ל והמשיך לעשות את מה שהוא אוהב. את התרגילים שהוא מבקש מהחניכים שלו לעשות, מבצע טאובר בעצמו בכל בוקר. כבר כשהוא משכים הוא מעיר את השרירים שלו אחד אחד בעזרת תרגילים ובחצר ביתו מוצבים מתקני כושר רבים אשר בכל אחד מהם הוא מבצע תרגילים.
"גם בקורונה המשיכו לבקר אותי"
מעבר למכשירי הכושר, בגינה מגדל טאובר גם אינספור שתילים מהם הוא נהנה יחד עם מי שהוא מכנה הבן האהוב עליו – הכלב צוקי, שנקרא על שם מבצע צוק איתן. לטאובר 4 ילדים: עמית, ליאור, חיים ז"ל שהלך לעולמו בשנת 2019 אחרי שלקה בדום לב ושרה שממש בקרוב תתחתן. בנוסף, לטאובר 7 נכדים ונינה אחת. כולם הלכו בדרכו של אברהם ומתעסקים בספורט ומשרתים בצבא או במשטרה.
"אני מאוד אוהב את המשפחה שלי, הם חשובים לי מאוד. גם בתקופת הקורונה, למרות שזה היה קצת יותר קשה, הם דאגו לבקר אותי ולדאוג לשלומי. כמובן שפחות יצאתי לבילויים מחוץ לבית, אבל שמרתי על עצמי בבית. עשיתי עוד יותר ספורט מבדרך כלל – ככה שזה דבר חיובי. בנוסף, אני מאוד אוהב לכתוב. אז כתבתי את הזיכרונות שלי או אפילו מערכי שיעורי חינוך גופני שאני רוצה שאנשים יעשו. עד היום אומרים לי מדריכים מווינגייט שהם משתמשים במערכי שיעור שהעברתי לפני שנים".
לקראת סיום, מדבר טאובר גם על מצב הספורט בישראל היום: "זה כמובן לא מה שהיה פעם. היום רק הכסף מדבר. מביאים הרבה שחקנים מחו"ל ולא נותנים לנוער שלנו להתפתח כמו שצריך. קשה לי לראות את זה. כדי שהקהל יחזור ויאהב את הספורט כאן, צריך לתת לשחקנים הישראלים לשחק יותר".