מי היה מאמין שסרט אחד שיצא בשנת 1990 כל כך ישפיע על חיים של ילד אחד, שבכלל נולד 14 שנים לאחר מכן. קווין מנדלבאום קיבל את שמו בגלל הדמות הראשית מהסרט האייקוני (בגילומו של מקולי קולקין) – אימא שלו פשוט מאוד אהבה את הסרט. אבל אם בסרט הילד נשאר לבד בבית כשההורים בסך הכול טסים לחופשה, קווין מצא את עצמו בגיל 14 גר לבד, למשך כשנתיים, כשההורים במרחק אלפי קילומטרים ממנו.
נחזור להתחלה. קווין מנדלבאום התחיל לשחק כדורעף כבר בכיתה ב', בבית הספר שבו למד בכפר סבא. באותו הזמן זה היה בסך הכול חוג. כילד שמנמן (כפי שהוא מתאר את עצמו) וקצת יותר גבוה משאר חבריו לכיתה, הוא נמשך לספורט הזה וראה בו כשיטה טובה להוריד קצת במשקל. אבל עד מהרה הסביבה הבהירה לו שמהחוג הזה יכול לצאת הרבה יותר.
"המאמנים שראו אותי משחק באו אליי ואמרו לי 'אתה טוב!'", מספר קווין, כיום בן 17, אבל כפי שגם אתם תבינו ככול שתתקדמו בקריאה – הגיל בתעודת הזהות הוא ממש לא הגיל המנטלי של הבחור. "הסביבה נתנה לי המון מוטיבציה להמשיך לשחק ולפתח את הכישרון שלי וכבר בגיל מאוד מוקדם, כיתה ג'-ד', הבנתי שהכדורעף זה משהו שאני רוצה לעסוק בו גם בהמשך החיים שלי. התחלתי לראות משחקים מחו"ל ואמרתי לעצמי ששם אני רוצה להיות".
אבל שגרת חייו של קווין קיבלה תפנית, כשההורים שלו הודיעו לו לפני 3 שנים, בגיל 14, שכול המשפחה עוברת לסינגפור לטובת שליחות של האב. מבחינתו של קווין המשמעות ברורה – הוא צריך לעזוב את בית הספר, החברים, קבוצת הכדורעף לתקופה של 4 שנים. "אחד הרגעים העצובים בחיים שלי היה כשהייתי צריך להודיע לכולם שאני עוזב. אמרתי למאמן שלי 'אני צריך להודיע לך משהו' והוא כבר הבין לבד. נעמדתי מול כול הקבוצה ואמרתי להם שאני עוזב והם היו בשוק. כמובן שההחלטה לנסוע לא הייתה שלי ולא בשליטתי. את היום האחרון שלי לפני הנסיעה אני זוכר ממש כמשהו טראגי".
בסינגפור ניסה קווין לבנות שיגרה חדשה, אבל זה לא היה קל. "בהתחלה אומנם הייתה את ההתלהבות של מקום חדש, עם מנטליות חדשה, אבל לאט לאט הבנתי שאלה חיים שונים לחלוטין. למדתי בבית ספר אמריקאי מיוחד והרמה של הכדורעף שם הייתה נמוכה בעשרות אחוזים מהרמה בישראל. אומנם היה כיף להיות שחקן מוביל, אבל לא ממש מצאתי את עצמי שם מבחינת כדורעף. זכינו באליפות אסיה לתיכונים, נגד קבוצות מיפן ותאילנד, ואפילו נבחרתי למצטיין הטורניר – אבל זה לא היה זה. בנוסף, בשיטה האמריקאית של בית הספר הזה עונת הכדורעף מסתיימת בחודש נובמבר, כך שמשלב מאוד מוקדם מצאתי את עצמי במדינה חדשה, עם אנשים חדשים וללא אחת האהבות הגדולות שלי בחיים – הכדורעף. הייתי נוסע סתם לחפש אימונים עם קבוצות ואנשים שאני לא מכיר. לא הצלחתי למצוא את עצמי. בתוך תוכי כבר גיבשתי את ההחלטה שאני חוזר לארץ לבד כדי לחזור לעשות את מה שאני אוהב".
ומנדלבאום ממש לא התכוון לתת לשום דבר לעצור אותו. "כחודש אחרי הזכייה באליפות אסיה הגעתי לארץ בשביל להתאמן עם נבחרת הנערים, אגב, את כרטיס הטיסה לישראל קניתי מכסף שלי שאני חסכתי. בגלל שהייתי לבד בארץ גרתי באותו שלב בווינגייט. פתאום שמחת החיים חזרה אליי. מצאתי את עצמי במקום שהרבה יותר מתאים לי. בלי לספר להורים הלכתי לפגישות כדי להבין איך עושים שאני אחזור להתאמן ולגור בארץ. ראיתי פנימיות ודיברתי עם המאמן שלי בארץ כדי שאחזור - וההורים שלי לא יודעים כלום. אחרי 3 שבועות בארץ חזרתי לסינגפור וסיפרתי להורים שאני מתכוון לחזור לבד. התגובה שלהם הייתה צפויה – אמרו לי שאין סיכוי שאני חוזר לארץ לבד, אבל לא ויתרתי, ידעתי שאני צריך להסביר להם שאני מוכן לעשות המון כדי להגשים את החלום שלי".
קווין ממשיך בהתרגשות: "נקודת המפנה הגיעה כשבוע אחרי שחזרתי לסינגפור. הקבוצה שלי מהתיכון בארץ שיחקה בגמר אליפות בתי הספר. ראיתי את המשחק בבית שלי בסינגפור ופשוט לא עמדתי בזה – התחלתי לבכות. החברים שלי משחקים ואני כל כך רחוק מהם. אכלתי את הלב. אימא שלי נכנסה לחדר וכשהיא ראתה אותי במצב הזה היא נזכרה בעצמה. היא עלתה מברזיל לבד כשהייתה בת 17. היא הלכה אחרי החלום שלה ועשתה הכול בשביל זה. היא הבינה שהיא לא יכולה למנוע ממני את אותו הדבר בדיוק. היא שכנעה את אבא שלי ופתאום מצאתי את עצמי אורז את המזוודה כשאני יודע שאני חוזר לחברים שלי בארץ".
"חסר לי החיבוק של ההורים"
"כשחזרתי לארץ גרתי לבד בפנימייה בכפר סבא. סדר היום שלי היה בית ספר בבוקר ואימון אחרי הצהריים – זה בדיוק מה שרציתי. השתפרתי מאוד במשחק שלי, טסתי עם נבחרת הנוער למוקדמות אליפות אירופה. נהניתי. אבל אני לא יכול לשקר, לא היה קל להיות כל כך הרבה זמן בלי המשפחה. בלי החיבוק של ההורים. אפילו לאימונים אני צריך להגיע לבד, גם אם זה אומר ללכת 40 דקות לכול כיוון כי אין מי שייקח אותי".
היה רגע קשה במיוחד?
"רגע אחד שלא אשכח הוא גמר ליגת התיכונים בשנה שעברה. הגעתי לשם עם התיכון שלי ולצערי הפסדנו. אחרי המשחק כול ההורים ירדו לפרקט וניחמו את הילדים, שהם חברים שלי, שהפסידו, ורק אליי אף אחד לא בא. הרגשתי בדידות מטורפת. פתאום חשבתי לעצמי 'וואו, מה אני בעצם עושה? אולי אני צריך לחזור לסינגפור?'. אבל עם כמה שהיה לי קשה הבנתי שאני צריך להמשיך להילחם. לא נשברתי. הזכרתי לעצמי שהספורט עושה לי טוב ואני צריך להמשיך".
מה היתרונות של המגורים לבד?
"התחזקתי מנטלית מאוד. לפני הטיסה לסינגפור הייתי ילד מאוד שברירי, היום אני ילד אחר. בוגר יותר, אמיץ יותר, לא מפחד ממכשולים. הדבר הזה אפילו נכנס לתוך המשחק שלי. אני שחקן הרבה יותר מרוכז והרבה פחות מתעסק במה לא בסדר, אלא ממשיך הלאה גם אחרי טעות. וזה ממש לא עניין של מה בכך".
את המחמאות על משחקו, מקבל קווין מכול סביבתו. גיל ריב, מאמנו בכפר סבא, אומר: "קווין משחק אצלי זו השנה הרביעית ובנוסף הוא תלמיד תיכון גלילי בעיר. הוא שחקן מוכשר מאד ואישיות מיוחדת במינה. קווין הולך תמיד עם הלב שלו ואחרי החלומות שלו. אם זה בכדורעף, בלימודים בבית ספר, באונברסיטה או בכלל". יעקב הרשקו, מנכ"ל הפעול כפר סבא, מוסיף: "מועדון הכדורעף משווע לשחקנים מוכשרים שרוצים לעבוד קשה ולהיות שחקנים בליגת על. אנחנו מצפים ומקווים שקווין ישתלב בעתיד בקבוצה הבוגרת ויהפוך להיות שחקן מוביל".
אביו של קווין קיצר את השליחות בסינגפור, ובחודש יולי האחרון המשפחה התאחדה ושבה לגור יחד בכפר סבא ("אפשר להגיד שאני החזרתי את המשפחה לארץ"). המשפחה מצאה ילד אחר לגמרי – כישרון כדורעף שבונים עליו אפילו בנבחרת ישראל, אבל יש לקווין עוד אהבה אחת, שיכולה גם היא לגרום לתפנית מעניינת בחייו: המתמטיקה.
האהבה השנייה: המתמטיקה
במקביל ללימודיו בתיכון ול-5 אימוני כדורעף בשבוע, מנדלבאום גם עושה תואר ראשון במתמטיקה וכימיה באוניברסיטת בר אילן. כן, בזכות תכנית מיוחדת שכוללת דחיית שירות של שנה הוא יחזיק בתואר ראשון כבר בגיל 19 ואז יתפנה לעסוק בעוד שאלה משמעותית: מה הוא יעשה בצבא?
"כרגע אני לא יכול לענות על השאלה הזו בוודאות. יש את המסלול של הספורט – אני אנסה לקבל ספורטאי מצטיין ואז יהיה לי קל להמשיך ולפתח את עצמי כשחקן. אבל יש גם את המסלול של הלימודים שפותח דלתות במקומות מאוד מעניינים בצה"ל. כרגע אני מפתח את שני התחומים וכשאצטרך לקבל החלטה אקבל. אני מאוד מחכה כבר לצבא, מבחינתי גם להיות ספורטאי מצטיין זו תרומה ואייצג את המדינה דרך הנבחרת".
כמובן שאי אפשר בלי להזכיר את הקורונה, שהנפגעים העיקריים ממנה היו תלמידי התיכון. אם את הלימודים עצמם חלקם עוד המשיכו ועשו דרך הזום – הרי שכדורעף אי אפשר לשחק או ללמוד דרך מסך המחשב. "הקורונה מאוד פגעה בנו. אני יכול להגיד שמאז שהיא התחילה בשנה שעברה התאמנו בצורה מסודרת אולי במשך 4 חודשים. זה נורא. אבל עכשיו חוזרים לשגרה ואני מקווה להוכיח שהפגיעה בי לא הייתה יותר מדי משמעותית".
אז שחקן כדורעף מחונן, גאון במתמטיקה – מתי יש לך זמן להיות גם קצת ילד בן 17?
"נכון שסגנון החיים שלי מטורף. אחרי לימודים אני תמיד מתאמן. יש ימים שבנוסף ל-4 שעות אימון כדורעף אני ממשיך גם לעוד שעה וחצי בחדר כושר. על זה אני מוסיף 3 פעמים בשבוע את הלימודים בבר אילן. אבל למרות כול זה, והרבה אנשים מאוד מופתעים מזה, אבל יש לי גם לא מעט זמן פנוי כדי לחיות. אני מצליח אפילו להיות 'ילד מטומטם' ולטפח את חיי החברה שלי. אני אפילו יוצא עם מישהי בשבועות האחרונים".
אז איפה תהיה בעוד 10 שנים?
"בארצות הברית, אחרי תואר שני ומשחק כדורעף במכללות".