15 דקות של תהילה? לא בשביל כל אחד. למעשה, אם בלסינג אפריפה היה מבלה על מסלול הריצה 15 שניות – הכתבה הזו בכלל לא הייתה נכתבת. אבל אפריפה, עוד לא בן 17, זכה השבוע באליפות ישראל בריצות ל-100 ו-200 מטרים והפך תוך שניות לתקווה הגדולה הבאה של האתלטיקה הישראלית: "ממש לא ציפיתי לנצח. הייתי בהלם כשניצחתי ואני בעצמי לא יודע מאיפה הבאתי את הכוחות לעשות את הריצות האלה. אבל אני כמובן מאוד מאושר", הוא מספר.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
את הריאיון הזה אנחנו עושים איתו רגע לפני שהוא מתפנה לשיעור נהיגה – כן, מסתבר שהאיש המהיר בישראל לא מסתפק רק ברגליים שיקחו אותו ממקום למקום. אפריפה, שנולד בישראל להורים שהגיעו מגאנה, מספר על היחס שקיבל בילדות מהילדים האחרים. יחס שהושפע, כפי שאפשר לתאר, רק מצבע עורו: "בבית ספר היו קוראים לי 'כושי' כל הזמן. זה לא היה קל. כל פעם כשהיו קוראים לי ככה הייתי נפגע ובוכה".
איך התמודדת עם זה?
"האמת – בהתחלה לא התמודדתי עם זה. היה לי קשה לשמוע את הדברים האלה כל הזמן והייתי שומר את זה לעצמי ולא מספר על זה לאף אחד. לאט לאט כשהתבגרתי הפסקתי לייחס לזה חשיבות והבנתי שלא משנה איך קוראים לי – כולנו בני אדם ולא משנה באיזה צבע".
איך הגעת לאתלטיקה?
"בבית ספר אמרו לי ללכת לנסות להתאמן. הלכתי בלי יותר מדי ציפיות ובהתחלה לא חשבתי שזה מספיק רציני בשבילי ופרשתי. אחרי כמה חודשים אחת המורות בבית ספר הפנתה אליי מאמן יותר רציני ואחרי שהתאמנתי אצלו בערך שנה, המאמן (גרש גרשקוביץ') לקח אותי לשיחה עם ההורים שלי. הייתי בלחץ וחשבתי שהוא רוצה להעיף אותי מהאימונים. אבל בשיחה הוא אמר לי שהוא רואה בי כישרון ורוצה לקדם אותי".
.jpg "שובר שיאים. אפריפה (צילום: אלן שיבר) (צילום: ספורט 5)")
אפריפה עבר להתאמן במועדון מכבי תל אביב בהדרכת איגור בלון לפני כשנתיים, מעבר לא פשוט עבור ילד בן 14: "בהרגשה זה היה כאילו עברתי מחוג למקצוענות. האימונים ממש לא היו קלים. בכיתי, כעסתי, אמרתי לא מעט שאני רוצה לפרוש. אבל אחרי כמה חודשים נרגעתי והבנתי איפה אני. החל מתחילת 2019 ממש התחלתי להשקיע באימונים ואמרתי לעצמי – 'אם כבר קיבלתי את הכישרון הזה לריצה, אני צריך לקחת אותו ולנצל אותו לטובתי עד הסוף'".
"לא רציתי לחכות עד גיל 18 לאזרחות"וזה בדיוק מה שהוא עשה. השבוע באליפות ישראל הוא זכה במקום הראשון גם בריצת 100 מטר עם שיא אישי של 10.49 שניות, תוצאה שממקמת אותו במקום הראשון באירופה עד גיל 18. אם זה לא מספיק הוא ניצח גם בריצת 200 מטר עם תוצאה של 21.17 שניות. כעת, כשהציפיות ממנו מרקיעות שחקים גם ברמה הבינלאומית, הוא רוצה לצאת ולייצג את ישראל גם בעולם, עניין שמצריך ממנו את האזרחות שקיבל רק לפני פחות מחודשיים – אחרי שנאבק ברשויות.
"בגלל שלהורים שלי אין אזרחות אז גם לי אין, למרות שנולדתי כאן", הוא מספר. "הייתה לי אפשרות לחכות עד גיל 18 ולקבל אזרחות אוטומטית – אבל אם הייתי ממשיך לחכות הייתי מבזבז המון זמן של תחרויות בעולם. עכשיו כשקבילתי את האזרחות זה הביא לי ביטחון ומוטיבציה. זה בא לי בדיוק בזמן".
איך אתה מתאמן בזמן הקורונה?
"אז זהו שהאמת שבקושי התאמנתי. היה לי ממש קשה להוציא את עצמי לאימונים בהתחלה. אבל הבנתי שאני צריך לעשות סוויץ' בראש ולדחוף את עצמי לאימונים כי אני חייב להתחזק. בסופו של דבר התקופה הזו חיזקה אותי גם בגוף וגם בראש. עכשיו אני נמצא באצטדיון ומתאמן כמה שעות כל יום".
יכול להיות שההישגים באליפות ישראל הגיעו לך מוקדם מדי?
"אני חושב שהכל בא בטבעיות. אני סומך על המאמן שלי ויודע שעברנו ביחד תהליך ולא מיהרנו לשום מקום. הוא לא ניסה לדחוף אותי ולהוציא ממני משהו מוקדם מדי. בגלל זה אני גם לא חושב יותר מדי רחוק, ברור שהשאיפה הגדולה היא להגיע לאולימפיאדה – אבל אני חושב רק על המטרות הקרובות כמו אליפות העולם לנערים".
בסוף התהליך נראה אותך על הפודיום באולימפיאדה?
"אני ממש לא חושב על זה, זה מוקדם מדי – אני רק בן 16 וחצי. אני עובד קשה כדי להגיע למעמדים האלה אבל גם אם אני לא אזכה אני אקח את זה כחוויה. זה יהיה מדהים להיות ליד כל האתלטים הכי בכירים וגדולים בעולם".
מי המודל לחיקוי?
"תמיד זה יהיה יוסיין בולט, ולא רק בגלל שהוא אתלט גדול. אלא גם בגלל שהוא אדם גדול שתמיד דוחף את עצמו לקצה".