sportFive1421947 (צילום: ספורט 5)
צילום: ספורט 5

פרק מתוך הספר "18 תלתן ירוק - סיכום עונת 2023-24 ב-NBA". הספר מכיל 22 סיפורים מהעונה האחרונה של ליגת ה-NBA. על הספר חתומים שגיא רפאל ואור עמית, אבל השתתפו בו כותבים נוספים: ערן סורוקה, ציפי שמילוביץ`, איציק גרינוולד-מבטח, יעוז סבר, איתי גודר ואביאל "הפיליבאסטר" וויליאמס. הספר לא יצא לחנויות, וניתן לרכוש אותו בחנות של אתר האינטרנט הכדור הכתום.

 

"אני רוצה שזה יעצור. הוא השחקן הכי טוב בכל הזמנים. אי אפשר להשוות אותי אליו". אומר אנתוני אדוורדס מחוץ למגרש. ואז הוא עולה למגרש, ונראה הדבר הכי קרוב למייקל ג`ורדן מאז מייקל ג`ורדן. זו יכולה להיות הטבעה מרהיבה, שבה הגוף שלו חותך את האוויר בצורה דומה. זה יכול להיות מבט מזלזל ביריב אומלל שניסה לעצור אותו ונכשל, ממש כמו שמייקל היה עושה. ואפילו מבט של הפתעה, מלווה במשיכת כתפיים כשהוא רץ להגנה, אחרי שקלע שלשה, בדיוק כמו שמייקל עשה פעם.

חיפוש קצר ביוטיוב, אינסטגרם או טיקטוק יוביל למלא סרטונים של קובי בראיינט ומייקל צד לצד, סרטונים שמראים כמה קובי היה מחקה את מייקל בצורה מדוייקת. קובי היה מתאמן על המהלכים של מייקל בשביל לשפר את המשחק של עצמו, והביא את החיקוי לדרגת אומנות, כשהוא משחזר אחד לאחד מהלכים של מייקל. בניגוד לקובי, ההשוואות אצל אדוורדס נובעות מהתגובות שלו, שמזכירות את הגדול מכולם. רון הולנד, שאימן את אדוורדס עוד כשהיה נער, טוען שאצל אדוורדס זה לא חיקוי, "הוא לא צפה בג`ורדן משחק. זו התנהגות טבעית".

מייקל ג`ורדן היה המתחרה הכי אכזרי שהכרנו בכדורסל, ואחד האכזריים שהיו בספורט. מייקל היה מייצר מוטיבציה מדברים קטנים כגדולים, מוטיבציה שהייתה גורמת לו לנצח, להוכיח, להשפיל. דוגמא אקראית אפשר למצוא באחת הסצינות ב"ריקוד האחרון" בה ג`ורג` קארל, שאימן את סיאטל ב-1996, מספר איך לפני הגמר מול שיקגו, הוא עבר ליד מייקל, ולא רצה לעשות שום דבר שיעצבן אותו, אז הוא פשוט התעלם ממנו. מייקל התעצבן כי קארל לא אמר לו שלום. לא בטוח שיש מישהו שיכול להגיע לדרגות האלו של תחרותיות, אבל אדוורדס בהחלט מתקרב.

הולנד מספר שכשאדוורדס היה נער, הוא הפסיד במשחק פינג פונג, ונעלם לכמה ימים. הוא ניצל את כל הזמן שלו כדי לצפות בפינג פונג מקצועני ביוטיוב ולהתאמן. כשחזר, אף אחד לא יכול היה לנצח אותו. סיפור אחר הוא על אימון שאדוורדס עשה לפני הדראפט. בזמן שהתאמן לבד, מישהו אמר משהו שאדוורדס לא אהב לשמוע. הוא חצה את המגרש, והתחיל לשחק אחד על אחד מול שחקן אחר, מקצוען. אדוורדס היה כל כך טוב שהבחור השני אפילו לא נגע בכדור. בדיעבד הסתבר שמי שהצית את האש היה ילד בן שש, שאמר לאדוורדס שהוא לא יכול לנצח את אבא שלו. אדוורדס הגיב ב"אני חייב שהוא ידע".

את התחרותיות הזאת ראינו העונה כשהוא שיחק באינדיאנה על קרסול נקוע ודפק את הראש בקרש של הסל כשקפץ לחסום זריקה מכרעת. ראינו אותה כשהוא הבטיח לאוהדים בדנבר שהם יחזרו לעיר למשחק שביעי, אחרי שהפסידו את המשחק החמישי. אפילו כשמינסוטה פיגרה 3:1 מול דאלאס, אדוורדס הבטיח קאמבק, קאמבק שלא התממש.

יצר התחרותיות של מייקל לא התבטא רק על המגרש. מייקל היה פסיכופת על מלא. כלפי יריבים, כלפי חברים, כלפי עצמו. זה דחף אותו לעבוד יותר קשה מכולם, זה גם הפך אותו לאדם קשה. ספק אם היה מצליח יותר מדי בתחרות החבר הכי נחמד בקבוצה, למרות שברור לכולם שאם הייתה כזו תחרות במציאות, מייקל היה מוצא דרך לנצח גם בה. אדוורדס, מעבר לתחרותיות הבלתי מתפשרת, עושה בינתיים רושם של אדם נחמד. הוא יודע לתת כבוד לשחקנים האחרים בקבוצה, יודע לתת להם קרדיט, ולמרות שחלקם שיחקו בליגה כשהוא עדיין הסתובב עם חיתולים, יודע להנהיג אותם.

זה אולי השינוי הגדול שהתרחש בו בעונה האחרונה, השינוי שסחף את מינסוטה למקום השלישי במערב, ובפעם השניה בהיסטוריה של המועדון, לעבור את הסיבוב הראשון בפלייאוף. בעונות קודמות ראינו כמה טוב אדוורדס יכול להיות. האתלטיות נוזלת לו מהאוזניים, הביטחון העצמי שלו בשמיים. כשהוא היה טוב הוא היה מדהים. רק שלפעמים הוא פשוט היה כבוי. עמד בצד. הסתכל. התחושה הייתה שהוא צריך משהו מבחוץ שיבוא וידליק אותו. אולי הוא קיווה לשמוע את הקול של אמא שלו מפלח את האוויר כמו שקרה כשהיה ילד.

 

 

אתלט על (Getty) (צילום: ספורט 5)
אתלט על (Getty) | צילום: ספורט 5
אדוורדס הוא ספורטאי מלידה. מגיל צעיר מאוד הוא שיחק פוטבול. הוא היה גדול יותר, פיזית, משאר הילדים בגילו, וזה נתן לו יתרון גדול. הוא שיחק רץ אחורי, קוורטרבק ותפקידים נוספים. המאמן שלו בטוח שאם היו בודקים, הוא היה מספר אחת לגילו בארץ.  אימא שלו הייתה האוהדת מספר אחת שלו. היא הייתה מגיעה לכל המשחקים שלו. כשאנט לא היה משחק טוב, הקול שלה היה חותך את האוויר, הוא היה מסובב את הצוואר, וכאילו נשמע לפקודה ומשתלט על המשחק.

בגיל 10 גילה את הכדורסל. הוא ראה את האחים הגדולים שלו משחקים וזה נראה לו כיף יותר. עדיין המשיך לשחק פוטבול וגם בייסבול, אבל הפוקוס שלו התחיל להיות בכדורסל. באחד הלילות, אחרי ששיחק עם האחים שלו בחצר האחורית בבית סבתם, הוא נכנס פנימה ולקח טוש שחור. הוא כתב על הקיר "שחקן מקדונלדס אול אמריקן לעתיד" (כבוד שניתן לשחקני התיכונים הכי טובים בארה"ב) ו"שחקן NBA לעתיד". הכעס של סבתו התחלף מהר בגאווה על היעדים שהילד בחר. היא לא ביקשה למחוק את מה שאנתוני כתב. 

בכיתה ח` אימו הכריחה אותו להשתתף בטורניר פוטבול. במהלך השלישי המגן של היריבה קפץ לו על הרגל ושבר לו את הקרסול. אדוורדס הושבת לחצי שנה מכל ספורט, אבל לא הפסיק להתאמן ולהשתפר. כשחזר גילה שהרגל הבריאה התחזקה כל כך, שהוא הצליח להטביע בפעם הראשונה בקפיצה ממנה. התחושה של לגעת בטבעת הייתה משחררת. כאילו נדלק אור, כאילו נתגלתה לו דרך חדשה. זה היה הרגע שבו תלה את נעלי הפוטבול ובחר בכדורסל סופית.

לא הרבה אחרי, אימו נפטרה ממחלת הסרטן. זה היה בחמישה בינואר 2015. שבעה חודשים אחרי, בחמישה באוגוסט סבתו נפטרה גם היא מסרטן, אם כי מזן שונה. את המספר חמש על הגופיה הוא בחר לזכרן, לציון היום בחודש ששתיהן נפטרו בו. מכיוון שאביו לא היה בתמונה מאז שאנתוני היה צעיר, אחותו ואחיו הגדולים, אנטואנט ואנטון גידלו אותו ואת אחיו הצעיר, שנקרא גם הוא אנטוני (בלי האות H). הטרגדיה שינתה את אדוורדס והביאה אותו להחלטה, להפוך לאדם שאמו וסבתו היו גאות בו, להפוך לספורטאי מקצועני. קצת אחרי הטרגדיה המשפחתית הכפולה הוא התחיל לעבוד עם רון הולנד. אדוורדס רצה לפרוש אחרי האימון הראשון, אבל התחייב לעבודה הקשה.

לאדוורדס תמיד הייתה את התחרותיות, אבל הביטחון העצמי שאנחנו רואים היום, לא תמיד היה בו. הוא השתמש בהתחייבות כלפי אימו וסבתו בתור מוטיבציה, אבל האובדן בנה סביבו לא מעט חומות. התהליך לפני הבחירה בדראפט הציג את שני הצדדים. כשהתראיין לפני הדראפט ל-ESPN הוא הוריד בחשיבות של להיבחר ראשון, הוריד בחשיבות של הספורט בחייו, ואף הצהיר שהוא מעדיף פוטבול על כדורסל. שבועיים אחרי אותו ראיון, עדיין לפני הדראפט, הוא נשמע אחרת. הביטחון העצמי חזר והוא הרשה לעצמו לצאת מהלחץ. אם אדוורדס באמת היה מעדיף פוטבול, הוא היה היום שחקן פוטבול מצטיין. רק שאדוורדס התחייב לכדורסל.

אם תשאלו את אדוורדס, האימון המשמעותי ביותר שלו לפני הדראפט הגיע דווקא בגולדן סטייט. באימון עם הוורייורס אדוורדס היה נינוח מדי. לווריירס הייתה את הבחירה השניה בדראפט. קר אמר לאדוורדס אחרי האימון שהוא לא עובד קשה מספיק. "אתה צריך לראות את סטף, דוראנט וקליי. אם הייתה לנו את הבחירה הראשונה, לא היינו בוחרים בך". אדוורדס נבחר ראשון. אבל ההערה של קר גרמה לו להבין שעוד יש לו דרך ארוכה לעבור. עבור אדוורדס זאת הייתה מתנה שדחפה אותו לעבוד קשה יותר. מייקל היה מנצל את זה בתור מוטיבציה להוכיח לקר, אדוורדס לקח את ההערה הזו כדי להפוך לשחקן הטוב ביותר שהוא יכול להיות, עבור עצמו וכדי לעמוד בהבטחה לאמא ולסבתא.

ההבדל בגישות בינו לבין ג`ורדן הופך את אדוורדס לאחד השחקנים האהובים בליגה. ההתנהגות שלו בקלות יכולה להיחשב לשחצנות ולייצר לו המון שונאים. העובדה שהוא יודע לגבות את הביטחון העצמי שלו, שהוא עובד קשה כל הזמן, שהוא פתוח וכן עם התקשורת, הופכת אותו לאדם ולכוכב שקל מאוד לאהוב. את ג`ורדן היה קל להעריץ וקשה לאהוב. אדוורדס לא דוחה את ההשוואות למייקל בגלל לחץ. "אין לחץ" הוא אומר, "זה פשוט לא אפשרי". תחרותי או לא, הוא מבין שאת הנוסטלגיה הוא לא יכול לנצח. אם הוא היה יכול לעלות להתחרות במייקל בשיאו על הפרקט הוא היה עושה את זה עכשיו. בפורומים זה פשוט לא מעניין אותו.
"ברור, יש להם הרבה מאותם גינונים", אומר מייק קונלי מהקבוצה של אדוורדס על ההשוואה, "המהלכים, הפיידאוויס, האתלטיות, הדאנקים, החסימות, ההגנה שהוא עושה. אבל באמת, המוטיבציה זה הדבר המרכזי. יש להם אותו מוסר עבודה, אותו סוג של `לא ישנתי כל הלילה כי אני מוכן לשחק`". קונלי הגיע לקבוצה במקום דיאנג`לו ראסל, בטרייד דד ליין של 2023. באחד המהלכים ששינו את מינסוטה, ועשו את ההבדל עבור אדוורדס.

ראסל הוא רכז סקורר, שפעמים רבות חושב על הזריקה שלו לפני המסירה לאחרים. קונלי דאג שהכדור יגיע לאדוורדס. שהוא תמיד יהיה מעורב בהתקפה, שהוא יתחיל אותה. שאנתוני אדוורדס יהיה זה שמנהל את המשחק. כל פעם שקונלי רואה שדברים קצת מתבלגנים הוא לוקח את המשחק קצת אליו, נותן לאדוורדס להירגע, ואז מחפש אותו שוב. מאז שקונלי הגיע מינסוטה הפכה לקבוצה הרבה יותר טובה, לאו דווקא בגלל שקונלי שחקן טוב יותר מראסל, אלא בגלל שקונלי יודע שאדוורדס שחקן הרבה יותר טוב משניהם.

כשאדוורדס מעורב, הוא קטלני בשני צידי המגרש. בולדוג שלא נותן מנוח ליריב בהגנה, ואז יהרוג אותו בהתקפה עם הכדור ועם הטראש טוק. כשהוא טוב, מינסוטה בלתי עצירה. עם ג`יידן מקדניאלס לידו ורודי גובר מאחורה, מינסוטה מימשה את הפוטנציאל ההגנתי שלה, והייתה ההגנה הטובה בליגה העונה. בהתקפה היו לא מעט חריקות, בעיקר בדקות הקלאץ`, אבל הקבוצה השתפרה ככל שהעונה התקדמה. רגע לפני הפלייאוף  מינסוטה חטפה שתי מכות כואבות, הפסד לדנבר שקבע שהיא לא תסיים במקום הראשון במערב, ואז הפסד לפיניקס במשחק האחרון של העונה, שהוריד אותה למקום השלישי. 

מינסוטה השתמשה בהפסדים האלה כמוטיבציה והגיעה לפלייאוף כאילו יצאה מלוע תותח. בניצחון במשחק האחרון של העונה, פיניקס סגרה פגישה עם מינסוטה בסיבוב הראשון. הזאבים באו רעבים וטאטאו את הסאנס בלי מאמץ. אדוורדס העלים את בראדלי ביל וגרם לו להיראות כמו חיקוי של שחקן כדורסל מעלי אקספרס. הטימברוולבס המשיכו עם שני ניצחונות במשחקים הראשונים מול האלופה מדנבר. אז הגיעו רגעי המשבר. אחרי שדנבר עלתה ליתרון 2:3 בסדרה, מינסוטה התאוששה במשחק השישי, וגם ידעה לחזור במשחק השביעי מ-15 הפרש במחצית לניצחון במשחק ובסדרה כולה. הניצחון על דנבר בחצי גמר המערב, שם אותם בדיוק במקום שהם רצו להיות. ואז הגיע הגמר האזורי נגד דאלאס.

על פניו, דאלאס ניצחה במשחקים צמודים, בכל זאת ללוקה וקיירי יש יותר ניסיון ברגעי קלאץ` מאדוורדס, ולוקה דונצ`יץ` תחרותי לפחות כמו אנט (לראיה ההשפלה של גובר במשחק שתיים. רגע שאדוורדס היה שמח להחליף בו את לוקה). דאלאס הייתה קבוצה טובה יותר וניצחה את מינסוטה בכל הדברים הקטנים, אלו שמכריעים את הסדרה, גם במקומות בהם למינסוטה היה יתרון על הנייר. גאפורד ולייבלי ניצחו את גובר, קארל אנתוני טאונס ונאז ריד. לוקה לא התקשה מול ההגנה של מקדניאלס ואדוורדס. אדוורדס, לעומת זאת, לא הסתדר עם הלחץ של דריק ג`ונס ג`וניור ופי ג`יי וושינגטון.

את ההפסד בסדרה אפשר לשייך לחוסר הניסיון של הזאבים, וכך גם את מה שקרה אחרי הניצחון היחיד שלהם בסדרה, במשחק הרביעי שנערך בדאלאס. אדוורדס התגאה בזה שמעולם לא הפסיד סדרה בסוויפ. זאת אמירה שבחיים לא היינו שומעים מג`ורדן. הוא הספיק לדבר על קאמבק, אבל במשחק החמישי מינסוטה בכלל לא התייצבה למשחק. לוקה ניצח במחצית הראשונה. סיום עגום ומבזה לעונה נהדרת. הדחה מבישה אחרי פלייאוף טוב. סביר להניח מינסוטה הרגישו שעשו את שלהם אחרי הניצחון על דנבר.

אדוורדס רק בן 22 ובעונתו הרביעית בליגה. ההשוואות שלו למייקל, הן לא למייקל בן ה-22, ואף אחד לא מסתכל על אדוורדס בן ה-22. מסתכלים לאן אדוארדס יכול להגיע, ואת זה משווים למה שמייקל עשה. עוד מוקדם מדי בשביל זה. אדוורדס השיג בינתיים יותר ממייקל בן ה-22, או מייקל בעונתו הרביעית בליגה. על פניו יש לו זמן רב לכבוש את הליגה. הבעיה היא שב-NBA מה שלא קורה עכשיו יכול לא לקרות אף פעם. מעל מינסוטה מרחפת עננת הבעלות שקיבלה פרק בפני עצמה. מעבר לזה מייק קונלי ורודי גובר כבר לא ילדים. גם מייקל לא הצליח לבד. הזמן של מינסוטה הוא עכשיו. בעונה הבאה הקבוצה הזו צריכה לעשות לפחות עוד צעד אחד קדימה, ולא יהיו לה תירוצים שיצדיקו  הדחה מהפלייאוף בשלווה כמו בסדרה מול דאלאס. אם הצעד הזה לא יגיע, אדוורדס עלול להיכנס לרשימה ארוכה של שחקנים שפעם אמרו עליהם שהם מזכירים את מייקל ג`ורדן.