המשלחת הישראלית למשחקים האולימפיים פריז 2024 היא מהאיכותיות והמגוונות ביותר אי פעם, אך יכול להיות שאחד הישראלים שיחגוג זכייה במדליית זהב – בכלל לא ייצג את ישראל. הכירו את שגיא דמתי, מאמן נבחרת גרמניה בטיפוס, שהפך נבחרת בינונית לאחת המועמדות למדליה ומבהיר: "נוסע לפריז בשביל לחזור עם מדליה".
"אני אהיה בן 36 בטקס הפתיחה. חיפאי במקור, שם גרתי רוב חיי", מספר דמתי בריאיון מיוחד. "התחלתי לטפס בצבא. הפעם הראשונה שבה טיפסתי זה בגלל שלדוד שלי היה בקניון בחיפה חנות למטיילים והוא חשב שיהיה מגניב לבנות בתוכה קיר טיפוס ושם טיפסתי לראשונה. בצבא חיפשתי פעילויות סוף שבוע ושם זה התחיל להיות יותר רציני. בטיול אחרי הצבא נסעתי לטיול בדולומיטים כדי להתעסק בצניחה חופשית. בין לבין הייתי צריך לטפס למקומות כדי לקפוץ מהם – ושם למדתי כבדרך אגב לטפס ופתאום התאהבתי דווקא בזה. לקח לי שנה לעבור לטיפוס בצורה כמעט מוחלטת ועברתי לטיפוס צוקים".
"אחרי הצבא התחלתי ללמוד חינוך מיוחד והוראה, ובקיר טיפוס שטיפסתי סתם כתחביב הבעלים שאל אותי אם אני רוצה להתחיל להדריך חוגי ילדים. אמרתי שאני לא באמת מבין בטיפוס, אני סתם פה עושה כיף, הוא אמר לי שכדי להדריך חוגי ילדים לא צריך לדעת לטפס אלא צריך לדעת לעבוד עם ילדים – וככה התחילה הקריירה".
כאן הבנת שיש לך קריירה חדשה?
"ב-2016 נסעתי יחד עם כמה ילדים שהדרכתי לתחרות ראשונה באוסטריה של הפדרציה הבינלאומית. למרות שלא היינו מוכנים למה שאנחנו הולכים לפגוש שם, החוויה הייתה טובה. פתאום נפקחו לי העיניים והבנתי שאני רוצה לחוות הרבה יותר מזה. אחת הילדות בחוג הזה הייתה איילה כרם, שעכשיו כמעט העפילה למשחקים האולימפיים. לאיילה בתור ילדה יש המון משקל לאיך שאני מאמן כיום. בהתחלה כולם היו בנים – והיא. הייתי בונה לבנים מסלולים ולאיילה הייתי נותן "הקלות" – והיא הייתה כועסת עליי. היא רצתה לעשות הכול כמו הבנים. כבר אז היה ברור שמשהו מאוד טוב יקרה איתה".
"אחרי התחרות הזאת היה לי סוויץ' בראש והחלטתי שאני רוצה להתעסק עם הטיפוס הרבה יותר ברצינות. באותה תקופה פתחתי קיר טיפוס בכרמיאל, הקמתי נבחרת של מתעמלים רציניים שמעניין אותם הטיפוס התחרותי. אימנתי המון ספורטאים בישראל, הייתי גם המאמן של נבחרת ישראל אבל ההתאחדות בישראל היא לא דבר יציב. ב-2016 כשהתחלנו לנסוע לתחרויות, הנסיעה הייתה "פיראטית" – הנסיעה הייתה על חשבוננו וזה דבר שקורה עד היום כי להתאחדות אין כסף לשלוח אותם. הייתי כותב מיילים מהחשבון האישי שלי ונרשם לתחרויות כי לא הייתה לנו התאחדות אמיתית. היום זה לא עובד ככה. היום אי אפשר לנסוע לתחרות רצינית בלי לקבוע קריטריון באליפות ישראל. לא מעט פעמים היינו מגיעים לתחרויות והיו לנו בעיות בהרשמה בגלל שאין מאחורינו התאחדות".
לא רצית לאמן את נבחרת ישראל?
"בגלל האופן שבו הספורט הזה התפתח באופן תחרותי בארץ, אופן שמושתת על מאמנים פרטיים, אף מאמן לא מצליח לקחת את נבחרת ישראל כי המאמנים הפרטיים לא נותנים לזה לקרות. זה המון פוליטיקה. המאמנים הפרטיים מפחדים שאחרי כל העבודה הקשה שהם עשו הפדרציה תיקח להם את המקום. אז כרגע זה משהו מאוד קשה. היו כמה שניסו לאמן, כולל ספורטאי עבר מאוד מצליח, וזה לא עבד אתו, בגלל שהמאמנים הפרטיים סוג של חסמו אותו. הביאו מאמן מהוועד האולימפי שאין לו היסטוריה פוליטית עם האנשים, וזה גם לא עבד והוא התפטר. כרגע ישראל לא בשלה למאמן נבחרת וזה ייקח עוד כמה שנים לדעתי".
אז איך הגעת לאמן את נבחרת גרמניה?
"בסוף 2017 אלכס חזנוב, מהספורטאים הבולטים בענף, החליט שמתקני האימון בארץ, נכון לאותה תקופה, לא מספיק טובים בשביל לדחוף את עצמו קדימה, אז הוא נסע להתאמן מספר חודשים בשווייץ. באותה תקופה היינו חברים מאוד טובים ואני נסעתי אתו. שם הכרתי את מאמן הנבחרת השוויצרי. מספר חודשים לאחר מכן הוא הפך באופן רשמי למאמן הנבחרת הגרמנית. באותה תקופה מתחרים ישראלים התחילו להגיע להישגים באליפויות וגביעי עולם. אחרי שנתיים שהמאמן השווייצרי היה מאמן הנבחרת הגרמנית, והם לא עשו את ההישגים שהם ציפו, המאמן עזב והם קידמו מאמן אחר להיות מאמן ראשי. הנבחרת הגרמנית התחילה לחפש מאמן בולדר, שזאת המומחיות שלי. המאמן שהכיר אותי פגש אותי באיזו תחרות ופתאום הוא אומר לי שהם מחפשים. אמרתי שזה לא מעניין אותי, אני לא מחפש לעבור לגרמניה. באותו סוף שבוע המתחרים שלי לקחו מקום ראשון ושני באליפות אוסטריה. באותו רגע ניסו לשכנע אותי בכל זאת להצטרף לנבחרת הגרמנית. הזמינו אותי להתארח בגרמניה והווייבים היו טובים ופשוט החלטתי ללכת על זה".
היה כל כך פשוט להחליט לעבור לגרמניה?
"אני מגדיר את עצמי כפחדן. כשהתייעצתי עם החברים הקרובים שלי אם ללכת או לא על הדבר הזה, אחד החברים שהכי מכיר אותי יודע שאם אומרים לי שאני לא מסוגל לעשות משהו אני מתעצבן ועושה אותו – אז זה מה שהוא עשה בדיוק. אמר לי שאני לא מסוגל לעשות את זה, אז החלטתי שאני חייב לעשות את זה. בנוסף, הייתה לי שיחה עם אלכס שאמר לי שלאורך כל השנים בטיפוס הישראלי דחפתי את הישראלים קדימה והכל אני עושה למען האחרים – אז מתי אעשה משהו גדול בשביל עצמי? וככה ראיתי את זה, כחוויה לחיים. אני חייב לציין שהנבחרת הגרמנית לא הייתה הכי טובה בעולם, נבחרת סבירה. כשיצאתי מישראל חשבתי לעצמי שאני הולך ללמוד וחוזר לנבחרת ישראל עם הרבה יותר ידע וניסיון, בינתיים פה בגרמניה קרו דברים אחרים. בעונה הראשונה הייתי מאמן הבולדר וכבר בסוף השנה הראשונה זו הייתה העונה הכי מוצלחת של הגרמנים בבולדר ב-10 השנים האחרונות והציעו לי להיות המאמן הראשי. ועכשיו אני כבר שנתיים בתפקיד המאמן הראשי ויש לי חוזה עד לסוף אולימפיאדת לוס אנג'לס 2028".
קיבלת גם תגובות לא אוהדות למהלך הזה?
"היו אנשים שאמרו לי 'למה דווקא גרמניה?', אבל אני מוכרח להגיד שלא היו לי הרבה אופציות אחרות. ישראל באותה תקופה לא באמת הייתה יכולה להיות גבוה במפה התחרותית ומי שהציעה לי זו גרמניה ולא נבחרת אחרת. עבורי זה היה לצאת מהספורט הישראלי לספורט באירופה. זה כמו שמאמן ישראלי פתאום יאמן את נבחרת גרמניה זה ענק. ענף הטיפוס בגרמניה הוא השני בגודלו במדינה אחרי הכדורגל, יש בו 10 מיליון חברים. הטיפוס לפני שהוא ספורט, הוא דרך חיים כאן. אנשים באופן היסטורי מטפסים הרים כדי להתקיים, אז זה מושרש תרבותית".
זה משמעותי עבורך להיות ישראלי שמאמן בגרמניה?
"ביום הראשון שלי במתקן אימונים במינכן, לא היה לי מושג בכלל איפה אני, והדבר הראשון שראיתי כשאני נכנס לכפר האולימפי זה את האנדרטה הענקית של אולימפיאדת מינכן. עצרתי שם ואמרתי לעצמי – וואו, זה מיוחד שאני ישראלי, יהודי, שמגיע לגרמניה לאמן את הנבחרת הלאומית הגרמנית. עמדתי באנדרטה, נשמתי פנימה, וקצת לא האמנתי שאני עושה את זה. זה היה רגע מאוד חזק ומעורר ציונות בלב. להם לא הייתה משמעות לזה שאני מישראל".
בוא נדבר על ה-7.10. היית בגרמניה ביום הנורא הזה?
"כן, בדיוק חזרתי מתחרות, אני לא זוכר אפילו מאיפה. הייתי גמור באותו בוקר והחלטתי להישאר במיטה. פתאום התחילו עשרות טלפונים והודעות 'אתה רואה מה קורה בארץ'?, פתחתי חדשות ומאותו רגע לא זזתי מהכיסא. שמעתי חדשות 24\7. זה היה מטלטל. היה לי מאוד קשה להיות רחוק. בפעם הראשונה יצרתי קשר עם הקהילה הישראלית במינכן והלכתי להתכנסות עם ישראלים בעיר בה מדברים על החוויה הזאת. מיד נכנסתי לאתר המילואים ובדקתי אם צריך שאבוא ואפילו הודעתי לנבחרת שסביר שאני אצטרך לחזור למילואים, כי הייתי לוחם בנח"ל. היה להם קשה לקבל את זה כי חודש אחרי הטבח הייתה את תחרות הקריטריון הראשונה לאולימפיאדה והיה לי קשה לחשוב שאני לא אהיה שם עם הנבחרת. אבל ידעתי שאם יקראו לי למילואים אני בא. בסופו של דבר לא קראו לי והמפקד האחראי עליי שיודע איפה אני ומה אני עושה לא רצה להחזיר אותי לארץ בשביל זה".
אתה נתקל בהפגנות פרו-פלסטיניות מאז?
"לא באופן יומיומי אבל כן. יש סיפור מעניין על בחור, מטפס מהגר ירדני שגם בגרמניה, שהתחיל לעשות פרסומים קשים שמטרתם להשעות את הנבחרת הגרמנית מתחרויות בגלל שיש להם מאמן ציו-נאצי, ואז התחילו תקיפות אישיות נגדי במדיה. הוא עשה את זה רק כי אני ישראלי. בהתחלה לא הייתי מודע לזה בכלל כי לא הייתי מקושר אליו, אבל הספורטאים שלי סיפרו לי והגנו עליי. ביקשתי מהם שיפסיקו ולא יתנו לזה לגיטימציה. בגרמניה זה לא חוקי לקרוא למישהו נאצי, אז ברגע שהבוסים שלי נחשפו לפרסומים שלו הפדרציה התערבה והגישה נגדו תלונה במשטרה. הוא איבד את הוויזה שלו בגרמניה והוא חזר לירדן. מעבר לזה גרמניה היא תומכת גדולה של ישראל, במבנים הממשלתיים יש דגלי ישראל, אז אני לא מרגיש שאני בסביבה עוינת".
נחזור לספורט. מה המטרה שלך לקראת פריז?
"שלושה ספורטאים שלי העפילו לאולימפיאדה. המטרה לאורך כל השנתיים האחרונות הייתה לעשות את הקריטריון כי המצב בטיפוס התחרותי בגרמניה לא היה טוב לפניי. ממש פחדו שיש סיכוי שהגרמנים לא יעשו בכלל כרטיס לאולימפיאדה. משהו שהיה להם קשה מאוד לקבל. היה לחץ גדול לעשות בכלל כרטיס אחד. עכשיו אחרי שהבאנו שלושה כרטיסים, הפדרציה מרוצה, אבל אין ממני ציפייה לייצר מדליה. אני והספורטאים ללא ספק הולכים בשביל מדליה והאמת שיש לנו גם סיכוי ריאלי לעשות את זה".
מדליה אולימפית תהפוך אותך למאמן עולמי מוביל?
"אני חושב שאם אני אביא מדליית זהב, או כל מדליה אולימפית, תהפוך אותי לאחד המאמנים הישראלים המצליחים בעולם. כבר עכשיו יש לי המון דברים שעשיתי לראשונה כישראלי כמאמן בגרמניה. מדליות בלא מעט תחרויות גדולות. גרמניה נכון להיום מדורגת רביעית בעולם ואני מאוד גאה כזה".
באולימפיאדה הנוכחית זה כבר לא יקרה, אבל איך תרגיש אם למשל באולימפיאדה הבאה תאלץ להתחרות נגד ישראלי?
"אם ספורטאי שלי יתחרה נגד ישראלי ברור שארצה שהספורטאי שלי ינצח, אבל זה יצבוט לי בלב. בתחרות הראשונה שלי כמאמן גרמניה הייתי צריך להגיש ערעור נגד ספורטאי ישראלי ולא הייתי מסוגל לעשות את זה. ביקשתי מהעוזר שלי לעשות את זה כי אני פשוט לא מסוגל, למרות שראיתי בבירור תקלה. אבל אם בלוס אנג'לס יהיו גרמנים נגד ישראלים אני אהיה בעננים - ואז מה שיקרה יקרה".