מעכל את הפרישה?
"עדיין לא במאה אחוז. קשה. הרגשה מוזרה. לקום בבוקר ולא לעשות את הדבר הכי יפה שאתה אוהב".
מה הוביל להחלטה?
"ב-3 השנים האחרונות היה לי גל פציעות. עברתי גם ניתוחים. בתוך הקריירה תמיד היו לי פציעות. מתיחות, קרעים, אבל תמיד הגוף היה חזק וידעתי לחזור מהר. ב-2021 היתה לי פציעה קשה של הגיד במכבי חיפה. זה השבית אותי לכמעט חצי שנה. עברתי ניתוח קשה. חזרתי עם הרבה רצון והרגשתי שאני חוזר למסלול. היתה לי עוד פציעה שהשביתה אותי בסכנין ל-3 חודשים. שם היתה פציעה ממש קשה. הרגשתי כאב. בסוף, הפציעה האחרונה לפני שנה ו-4 חודשים בברך. קרעתי את הרצועה והיתה תלישה של המיניסקוס. לא הצלחתי לחזור מזה".
ניסית לחזור
"התחלתי את השיקום בארץ. אחרי זה המשכתי בגרמניה. עשיתי הכנה בדובאי. חשבתי שאני אחזור ואפילו התאמנתי עם בני יהודה 4-5 ימים, אבל בתוך האימון הרגשתי את הברך בכל פס, בכל שינוי כיוון. לפעמים הברך היתה מתנפחת. הרגשה קשה. אתה מרגיש שזהו, שהגוף קשה".
לפציעות היה חלק מרכזי בקריירה שלך
"עברתי 5 ניתוחים. פעמיים בגרמניה. הרבה אנשים לא יודעים כי התקופה הייתי מנותק מהארץ בתקופה שלי בגרמניה. היו רואים אותי רק בנבחרת. כששיחקתי 4-5 משחקים ברצף, פתאום היה חוסר מזל. בספטמבר בגרמניה, שיחקנו 4 משחקים, פתחתי והקבוצה רצה. באתי לנבחרת ופתאום, במשחק נגד אירלנד, דקה 21-22 עשיתי תנועה לא טובה במותן ומשום מקום הרגשתי כאבים ולא הייתי יכול להזיז את המותן. יומיים לאחר מכן עשיתי צילום וראו שיש לי שם קרע בשריר שהשבית אותי לחודש וחצי. פציעות כאלה מעכבות את ההתקדמות בקריירה, למרות שנלחמתי ולא ויתרתי. לא סתם קבוצה בגרמניה החזיקה אותי שלוש שנים. ההבדל בפרנקפורט באימונים ובמשחקים היה עצום. אחרי מחנה האימון, שיחקנו בפרנקפורט משחק אימון נגד קבוצה מהליגה השניה. אחרי המשחק הרגשתי שקשה לי ללכת. עשיתי MRI ואמרו לי שיש לי בקע ויום למחרת עשו לי ניתוח. הגוף שלי נכנס להלם כשנכנסתי לשם. מבחינת העומסים. למרות שכשהייתי בחיפה, הרגשתי בשיא. בכל משחק שיחקתי 90 דקות ונהניתי. שם היה ההבדל. קיבלתי כאפה והבנתי לאן הגעתי. המנהל המקצועי פגש אותי שלושה ימים לאחר מכן במתחם, לקח אותי לשיחה ואמר לי שלא הגעתי לחודש, חצי שנה או שנה. הרגשתי שהם מחכים לי. נתנו לי הרגשה שאני חשוב להם. אחרי חודש וחצי חזרתי לאימונים, נתנו לי תכנית ובינואר היה מחנה אימונים, טסנו לאמירויות והרגשתי שהדבקתי את הפער. גם מבחינת אימונים וגם מבחינת הקצב במשחק. נתתי חצי עונה שהרגשתי בטופ של הטופ. הרבה סוכנים, הרבה מנהלים מקצועיים יצרו איתי קשר. מינואר עד מאי, חשבתי שאני מגיע לבאיירן מינכן. היה לי שם טוב, שער ברבע גמר הגביע, שער בחצי הגמר, בליגה הרגשתי בטחון, נותן לשחקנים בין הרגליים, לא עוברים אותי, התחזקתי בגוף. הרגשתי טוב. נגמר העונה, חזרנו שוב ובשנה השניה נכנס הסיפור של הנבחרת".
אתה כועס על הגוף שלך?
"אני בנאדם מאמין וכל דבר רע שקרה, הרגשתי שנחת עליי בצורה טובה. הכל מלמעלה. אני אף פעם לא שוכח מאיפה באתי. החלום שלי היה רק לשחק במכבי חיפה בבוגרים, שיראו אותי בכפר בטלוויזיה. לא דמיינתי שאגיע לשני גמרים בגרמניה, להרים את הגביע, למרות שלא שיחקתי בגמר. אני מאחל לכל שחקן צעיר שיגיע למעמד כזה באצטדיון האולימפי בברלין, 90 אלף איש ולנצח וללכת ללחוץ את היד לנשיא. שחקני באיירן, כל השמות הגדולים, ריברי, רובן, לבנדובסקי, טיאגו, נוייר לחצו לי ידיים ואני אומר לעצמי `ניצחתי אתכם`. הרגשה שאספר לנכדים".
"לא קל לעבור 5 ניתוחים, פציעות קטנות בכל פעם. בכל שיקום הייתי נותן את המאה אחוז. היו רגעים קשים, אבל הרמתי את עצמי. הטבע שלי זה להביא את השכונה מהילדות למשחק. הייתי משוחרר. לקחתי את זה מהכפר והבאתי עד לאליאנץ ארנה, סן סירו... בכל מקום. בכל מקום לקחתי את השכונתיות החיובית למגרשים האלה".
האמנת שתגיע למקומות האלה?
"בהתחלה לא. חשבתי רק להגיע למכבי חיפה, לקרית אליעזר. אבל אחרי זימון הבכורה לנבחרת בגיל 18 ואנשים מדברים עליי. הפוש האחרון שהרגשתי שאני יכול היה במכבי חיפה, במוקדמות ליגת האלופות, שלב הנוק אאוט מול גנק. בארץ ניצחנו 1:2, שם הפסדנו 2:1. בדקה ה-118 עקפתי את גולסה, הוא נתן לי הקו ואני בנגיעה נותן לעמאשה והוא בעט לקורה. הרגשתי שאני משחק לבד. אני מרגיש בכושר. הייתי בן 19. הסתיים המשחק וקיבלתי טלפון מסוכן בלגי עם המנהל המקצועי של גנק. שאלו אם אפשר להביא אותי באופן מיידי. חיפה רצו ב-2011 שלושה מיליון יורו, שזה היה סכום גדול לתקופה ההיא. התחלתי לעכל והבנתי שאפשר לחלום בגדול. בגיל 19 הייתי נעול על לצאת לחו"ל. בכל שנה היו לי קצת ויכוחים עם מכבי חיפה. פיורנטינה הציעה 1.5 מיליון, סטנדרד ליאז`... זה היה עד גיל 23. בגיל הזה אמרתי שזה או חו"ל או שאני לא רוצה לשחק יותר כדורגל. למזלי הסתדר בפרנקפורט. ב-3 שנים שהייתי שם, אף אחד לא יודע איזה חוויות עברתי שם, איזה כיף. לא רק לי, גם למשפחה".
התאכזבת מאיך שסיימת את הקדנציה השניה שלך במכבי חיפה?
"ברור. לא חשבתי שיהיה כך. הגעתי לאיפה שהגעתי בזכות עצמי. לא חיכיתי שמישהו יעזור לי. בדיעבד התאכזבתי מעצמי. הגעתי לאן שהגעתי בזכות עצמי. הייתי צריך אולי לחזור ולעבוד ולהוכיח את עצמי כמו ילד שעלה מהנוער. אולי הייתי צריך לבוא בגישה הזו. חשבתי שאני מגיע ממעמד אחר. אני מאשים אך ורק את עצמי".
היית רוצה לפרוש במכבי חיפה?
"ברור. לפרוש במועדון הכי טוב בארץ זו תמיד זכות. אני אדם מאמין ואני חושב שמאיפה שבאתי ולאן הגעתי, שחקנים ספורים בארץ הגיעו למעמדים האלה וחוו את מה שחוויתי. אני שלם עם עצמי. אם לא הפציעה האחרונה, הייתי חוזר ומראה לכולם שמגיע לי סוף יותר טוב".
איך אתה מסכם את החוויה בסכנין?
"קשה. התרגלתי בקריירה למקומות טופ. סכנין היה קשה. היית צריך להיות עצמאי בהכל. אבל סכנין זה מקום מאוד אמוציונלי, חם ואהוב כשמצליחים וקשה כשפחות מצליחים. היתה שנה קשה, חילופי מאמנים. חוויתי דברים שונים בסוף הקריירה. שחקנים צעירים שגדלים במקום כאלה ומצליחים ומגיעים לרמות הכי גבוהות, אני מעריך אותם מאוד".
איך אתה מסכם את התקופה בנבחרת?
"פספוס. היה לנו דור טוב, הרבה שחקנים ששיחקו בחו"ל באותו זמן. תמיד היה חסר משהו. אבל תמיד היה כיף לשחק ולראות את השחקנים. הייתי קרובים לאירופה מבחינת אימונים ואיכות שחקנים. בארץ בוחנים לפי תוצאה. אבל היה כיף. הרבה דברים לא טובים יצאו בתקשורת על הנבחרת, אבל השחקנים היו נהנים".
מה המשמעות של להיות שחקן ערבי בנבחרת ישראל?
"אני בן 32, עד עכשיו לא הרגשתי שהתייחסו אליי כערבי-ישראלי. בכל מקום שהייתי, כיבדו אותי כמו כל אחד אחר. בתקשורת יצא שאנחנו מהמגזר יושבים לבד. הייתי בגרמניה, היינו 7-8 זרים. הזרים היו יושבים לבד והגרמנים... אנחנו רוצים לשבת שם, אבל לא מבינים באמת את השפה וקשה לנו לדבר. נוח לנו לדבר אנגלית. לא הרגשנו שהיתה אפליה. במשחק עצמו, ערן היה כובש וכולם היו קופצים עליו. השער היחיד שלי בנבחרת היה מבישול של ערן. הצבעתי עליו ואמרתי לו `תודה רבה`".
היתה את התמונה המפורסמת עם הכיתוב `הבוסים` שיצרה הרבה רעש
"אנשים לקחו את זה לכיוון השלילי. באותה תקופה, היה שיר בערבית שכל המגזר היה שר אותו וקראו לו `הבוסים` וכולם אהבו אותו במגזר. אחד השחקנים אמר `בוא נשים את הכיתוב הזה`. אנשים לקחו את זה למקומות לא נכונים. אני לא התרגשתי. אם יש דברים לא נכונים, אני בוחר לא להגיב".
"באותו יום, אמא שלי נסעה לחו"ל. ואני קשור אליה מאוד. הייתי צעיר ובאותו יום בבוקר נפרדתי ממנה ונסעתי למשחק. הייתי הולכים למלון דן, נחים ויורדים לקרית אליעזר. לפני המשחק הייתי בסערת רגשות. הפסדנו את המשחק, יצאתי לכיוון הרכב והיה קומץ אוהדים. 15-20 אוהדים. קיללו את השחקנים והתעלמתי, הלכתי לאוטו. באתי להניע ומישהו הגיע, ירק לי על החלון של הרכב וקילל את אמא שלי. התפרצתי בסערת רגשות. לא הייתי יכול להחזיק את עצמי. זריקת המשענת היתה לעבר האוהד הזה, לא לעבר האוהדים".
אתה מצטער?
"אני תמיד מחנך את מי שבסביבה שלי שקודם כל צריך להיות בנאדם. אני הולך להרצאות בבתי הספר ואני אומר שקודם צריך להיות בנאדם. אותו אוהד לא התנהג יפה אליי. לירוק ולקלל אדם בצורה כזו, זה לא יפה. הייתי צעיר, אני מצטער אם האוהדים שחשבו שזה לעברם. עכשיו, כשהם יודעים את הסיפור, וזה אדם אחד... בזמנו לא דיברתי על זה כי רציתי לשכוח מזה".
הרגע הכי גדול בכדורגל
"הגביע הגרמני. שם הרגשתי בעוצמות של הכדורגל. הקהילה מסביב, 150 אלף איש מחכים לך בנמל התעופה. היה שבוע חלומי. מהרגע ששרק השופט ועד סיום אותו שבוע".
השחקן הכי גדול ששיחקת איתו
"השחקן הכי כישרוני מבחינת כדורגל זה לוקה יוביץ`. התפקשש לו קצת בריאל, הוא לא הצליח להתחרות שם. השנה שלו לפני שנמכר לריאל, הוא היה חלוץ שבואטנג והומלס בבאיירן היו כמו ילדים לידו והוא היה רק בן 19".
מהישראלים
"רפאלוב. כשהייתי צעיר, בעונת האליפות, לפני שהוא עבר לבלגיה. שיחקתי איתו חצי שנה. נהניתי מכל רגע איתו על הקו. רק תעקוף אותו והוא ייתן לך".
מי השחקן הכי גדול ששיחקת נגדו
"השחקנים של באיירן כשהיו בשיא. לבנדובסקי, ריברי ורובן בשיא. שיחקתי נגד רובן 5 פעמים, פתחתי מתוכן ב-3. היה כיף לשחק נגדו. התמודדתי איתו יפה".
הישראלי שהיה לך הכי קשה לשחק נגדו
"הוא לא היה על הקו נגדי, אבל במגרש זה ערן. הייתי מת שהוא יבוא אליי באחד-על-אחד. אבל אני והוא לא נפגשנו. הוא באמצע. הווינריות שלו, הגולים שלו... הוא היה ברמה הגבוהה ביותר".
המאמן הישראלי שהכי השפיע עליך
"אלישע לוי נתן לי את הכל הבטחון, נתן לי את הבמה. עליתי לבוגרים והוא אמר `זה המגן השני`. הייתי בן 16, צנום, מבוהל, מפוחד. כשמסיללה נפצע, הוא אמר לי שהוא סומך עליי. למרות שהיה לי קרע איתו בנבחרת, אבל הוא מי ש`עשה אותי`. הוא נתן לי הבמה".
אתה מרגיש שהעריכו אותך בכדורגל הישראלי?
"אני לא מחכה שמישהו יעריך אותי. אני באתי מהמקום הכי נמוך. לא גדלתי בסביון, לא בהרצליה ולא בתל אביב, לא בחיפה ולא בבנימינה שאני גר עכשיו. כל שחקן ישראלי שיגדל במקום שאני גדלתי, יהיה לו מאוד קשה להגיע לאן שהגעתי. אפילו לבוגרים של מכבי חיפה. זה עשה אותי חזק מנטלית. אני לא מחכה שמישהו יעריך אותי. אני שלם עם עצמי, מעריך את עצמי מאוד. למדתי הרבה בחיים ואני עדיין לומד. לילד מג`אסר יש עוד חלומות בכדורגל הישראלי והעולמי. כמו שחלמתי להיות שחקן, יש לי עוד שאיפות. הרבה אנשים בכפר צחקו עליי כשהחלום שלי היה להיות כדורגלן. עכשיו הרבה אנשים צחקו ואמרו שאחרי הפרישה אעלם. אני אוהב אתגרים. אני לא התחלתי מאפס, התחלתי ממינוס והגעתי לטופ. עוד פעם אני מתחיל ממינוס. אשאר בכדורגל. מי שאוהב את הכדורגל, בחיים לא ייצא מזה".
איך זה לנהל שגרה כשיש ילד על הרצף
"זה דבר כיפי. התרגלנו. אני מאוד מחובר אליו. הוא ה`בראקה` של הבית. תמיד שמח, תמיד עושה אווירה טובה, כולם אוהבים אותו. הוא החיים. כשאני מסתכל עליו, אני רואה את החיים אחרת. כשהייתי חוזר מהאימונים והוא מחכה לי, מבסוט שאני פה ושמח. זה מוציא אותי מעולם אחד לעולם אחר. יותר שלווה ויותר שקט. אני מתגאה בו. הוא מספר 1 בשבילי בחיים. כל האנשים בארץ ובעולם בכלל צריכים להיות גאים בילדים האלה. אלוהים נותן ילדים כאלה לאנשים טובים, לאנשים שיכולים לעזור לילדים כאלה. מאז שחוויתי מה זה ילד על הרצף, החיבור שלי לילדים באופן כללי הפך למשהו אחר. כל ילד שאני רואה ברחוב או נפגש איתו, אני מנסה לתת לו את כל הטוב בעולם. הוא לא אוהב כדורגל כי יש רעש, אבל כשהוא ראה אותי משחק בטלוויזיה, הוא הצביע ואמר `הנה אבא`. אנשים לא יודעים, אבל כשחזרתי לארץ היו לי הצעות ממכבי חיפה ומהפועל ב"ש וב"ש היו בשיא. העדפתי את מכבי חיפה כי אנחנו גרים באזור ולא רציתי שיהיה לו רחוק".
לא בכית לרגע אחד מאז הפרישה?
"בסרטון שעשיתי היה קטע מהפציעה והרגשתי עצוב. אולי מרוב שאני גאה במה שעשיתי. מאיפה באתי ולאן שהגעתי... אני גאה, אבל אני בן 32 ויש לי עוד חלומות. יום אחרי הפרישה התחלתי לחלום חלום חדש".
