מכירים את הקטע הזה שבו תינוק מנסה בכל כוחו ללחוץ חתיכת פאזל או קוביה מרובעת לתוך שקע עגול? כאילו המציאות והחומר יכולים פשוט להתכופף לרצונו, לעזאזל כל השאר. בעוד אצל תינוקות התופעה הזו חמודה ומשעשעת, רמת השעשוע פוחתת באופן משמעותי ביותר כשאותה הפרקטיקה מיושמת על ידי מבוגרים - ויותר מפעם אחת.
יצא ברק בכר למחנה האימון באילת עם חניכיו, גובשו, נהנו וסעדו ליבם, ומה הייתה התובנה המרכזית איתה יצא מאותו המיני מחנה? ניקח את כל הדברים שלא עבדו טרם הפגרה - ונמשיך בדיוק איתם!
לא זו בלבד, בכר הוסיף חטא על פשע, וניפק גם בחירת הרכב שהייתה לא פחות ממזעזעת. באמת, גם לרחמן בן סלחנים כמוני לקחו בדיוק חמש דקות משחק בכדי להבין שזה לא זה, ובענק.
נניח לרגע לבחירה של קינדה, אותה ניתן היה להבין בגלל הכושר הטוב שלו, לעלות עם שני ווינגרים התקפיים כשחקנים על כל הקו - זו פעולה שמתאימה לרנה מולנסטיין ועוד כל מיני מאמנים אחרים שעמדו על הקווים בימי האופל. נניח ובחר בנהואל על השמאל, וחזיזה לא זמין לתשעים דקות/שיקולי רוטציה אחרים, הוא צריך היה לאזן עם בחירה בימין של פיינגולד או מגן אחר, נמוך יותר.
בעוד אצל נהואל, ההצבעה בעמדה הזו מסרסת את הנדבך החשוב ביותר שלו, היכולות ההתקפיות שנחנקות בגלל קבלת כדור במקום נמוך במגרש - אבל עדיין הוא מצליח לבצע את התפקיד באופן סביר פלוס, אצל סברינה זה פשוט חוסר התאמה טוטאלי לסט היכולות שלו ופגיעה בכלל המשחק הקבוצתי.
אני לא פוסל אף שחקן על כמות משחקים מעטה ובטח לא מי שהגיע בנסיבות כאלו, אבל ראיתי כבר מספיק מסברינה כדי לאתר שתי בעיות מרכזיות בצורת המשחק שלו: הראשונה היא הטמפו, או יותר נכון היעדר הטמפו. ווינגר במכבי חיפה חייב לא רק להיות מהיר, אלא גם לחשוב מהר. לסברינה יש מהירות לא רעה, אבל הוא איטי בצורה בלתי רגילה בקבלת ההחלטות שלו, וכל פעם שהכדור מגיע אליו המשחק פשוט עומד. מדי פעם מתחיל איזשהו מומנטום, כי בכל זאת, יש לו יכולות ודריבל לא רע, אבל על פי רוב מדובר בעצירה בחריקת בלמים.
מה שמביא אותנו לבעיה השנייה - סברינה, כך נראה, לא מבין מספיק את המשחק ולא חי אותו. זה בא לידי ביטוי גם במיקומים לא נכונים במהלך התקפות, במסירות לא מדויקות בתזמון לא נכון ואתמול ספציפית זה היה ניכר מאוד בניסיונות התיקול שלו - כבר הוצאת כדור משחקן יריב ליד הרחבה שלנו, למה אתה עוצר? הכדור עדיין במגרש! הדבר הבא שקרה אחרי התיקול והנטישה של המהלך היה השתחררות של שחקן מכבי פ"ת ואז הכשלה וצהוב של סברינה למצב מסוכן מאוד.
ההתעקשות הזו לכפות על הקבוצה מערך שדי ברור שלא מוציא ממנה את המיטב, בלשון עדינה, היא תולדה של חוסר הרצון ו/או היכולת של בכר לקבל החלטה ולהוריד את אחד מפדראו/סק לספסל. זה, לדעתי, שורש העניין, והמשחק אתמול היה צומת דרכים עבור בכר, במיוחד, בנוגע לשאלה עד כמה ומתי ימשיך "להתאבד" על מערך שלא עובד בשביל סיבה שלא באמת מצדיקה אותו.
באופן כללי, ככל שנקפו הדקות במחצית הראשונה, הקבוצה נראתה מבולגנת מקדימה - ולא בקטע טוב. יותר בקטע של "איש הישר בעיניו יעשה", ואף אחד לא היה ישר מספיק. כן הגענו למצבים ספורדיים, כי בסופו של דבר האיכות של שחקנינו ידועה ומובנת, אבל שום דבר מסודר ומובנה.
דווקא בפתיחת המחצית השנייה, עם הכניסה של חזיזה, כשכבר הרמנו קצב, הגיע הגול של מכבי פ"ת משום מקום וקבר אותנו. נשבע לכם, עננת דיכאון חנקה את היציע, וייבים של עונה אבודה. הדבר שהכי הפריע לי היה עד כמה הקבוצה הזו נראתה באותן הדקות חסרת לב. היה ברור שזה משחק שצריך לנשוך אותו בכוח, ודווקא מכבי פתח תקווה הבינה את זה לפנינו.
באופן כללי, העובדה שאחרי כל שער שספגנו השנה נעלמנו ונאלמנו לדקות ארוכות הוסיפה לבאסה. מכבי חיפה של העונה הזו מוכשרת בוודאי, ומערכים, ניהול משחק והצבות הם חלק עצום מהעובדה שהקבוצה נראית כל כך עצורה, אבל בסוף, הכל נופל על כתפי השחקנים. יש להם המון קסם ברגליים , אבל מה עם הלב? מה עם האומץ והנגיעה המכרעת בדקות הקשות? מכבי חיפה של בכר הייתה בשנות האליפות כל כולה לב, והתעלות ברגעים החשובים.
עד אתמול, לא ראינו מהלב הזה שום דבר.
עד אתמול. עד דקה 70. עד שהוא בא והזכיר לנו מי אנחנו ומה אנחנו, במחי מסובבת מופתית למזוזה של מרקו וולף.
מכל השחקנים המוכשרים שעברו כאן, מי היה מאמין שהילד מאור עקיבא, זה שעמד איתנו אחרי משחקים בתור לשווארמה ג׳יבלי (מותר כבר לספר, יש על זה התיישנות), זה שרוני לוי היה מעיף מאימונים בסיטונות ודובר עליו כעל החמצה עתידית באותה הנשימה עם ערן לוי - מי היה מאמין שמכולם, דווקא הוא יהפוך לכזה מודל לחיקוי, ספסימן גופני מטורף, מקצוען מהרמות הכי גבוהות שיכולות להיות ושחקן הרכב פלומבה בגיל 39!!
מכל הכוכבים שבשמיים, בארץ ועל הספסל, מי חשב שליאור רפאלוב יהיה זה שיציל את העונה של מכבי חיפה. ובכן, התשובה לכך היא ליאור רפאלוב. איזה שחקן אדיר, איזו תופעה שהוא, פשוט לא ייאמן. יכולות להיות גם לו תקופות טובות יותר ופחות, ואגב, לפני השער הראשון אתמול הוא לא היה במשחק טוב בכלל! אבל זו גדולתם של שחקנים גדולים, להיות שם כשצריך אותם, ולתת לקבוצה את אבחת הרגל של אופי ולב. וליאור רפאלוב הוא הלב של מכבי חיפה הנוכחית, חד משמעית.
מהמשחק הזה, אם כן, אני יוצא בתחושה מעורבת מאוד. חמקנו כאן בקושי מעונש שאם נהיה הוגנים, די הגיע לנו. ההתעקשויות של בכר יכלו להכניס אותנו לסחרור שאלוהים יודע אם ואיך היינו יוצאים ממנו, והיכולת שלנו עד כה פשוט לא מספיק טובה. גם ינואר בפתח, אנחנו חייבים לייצר איזון בקבוצה ולעבות אותה במקומות מסוימים, ויש לא מעט מקומות שבהם נדרש חומר למחשבה (יש גם אחד שאין מקום בכלל לחשוב בו - תביאו את אצילי).
מצד שני, לפעמים דווקא משחק מגעיל כזה, שאתה נושך בקושי בדקות הסיום, משחק שבו אתה סוף סוף מייצר מהפך וניצל בעור שיניך מהפסד, הוא בדיוק מה שאתה צריך כדי להתעורר, להשתחרר ולהתנער מכל מה שלא עבד.
אין צורך להכביר במילים על יום רביעי, ועל כמה נצטרך להשתפר לקראתו. הפועל באר שבע בכושר הכי טוב בליגה מגיעה לשחק מולנו.
אבל יש טוויסט בעלילה - כי הפועל באר שבע מגיעה לשחק מולנו, סוף כל סוף, בסמי עופר. אנחנו נצטרך להתעלות על הדשא ולהביא משהו שונה לגמרי ממה שהבאנו עד כה בליגה, אין בכך ספק, אבל דבר אחד יהיה שונה לבטח ממה שהיה עד כה ומכבי חיפה תתחבר, לראשונה מזה זמן רב מאוד, למטען המקורי ומקור הכוח העיקרי שלה בשנים האחרונות - היציעים המלאים של סמי.
יום רביעי, חוזרים הביתה. לא יכול כבר לחכות.
ואל תשכחו, לא היום, לא מחר ולא בשום מועד את אחינו החטופים שנמקים בשבי בעזה. די עם התירוצים, די עם מריחות הזמן, די עם ההפקרה המבישה. תוציאו אותם מהגיהינום.
