לירן שטראובר אולי מוכר לקהל הרחב כידוען בעקבות השתתפותו בתכניות ריאליטי ואשתו השחקנית טל טלמון, אבל עבור אוהדי הכדורגל מדובר קודם כל באחד השוערים הגדולים ששיחקו פה. כזה שגדל בהפועל ת"א, אבל היה דווקא סמל ביריבה העירונית והיה חלק מכמה מרגעי השיא, וגם מכמה מרגעי השפל של המועדון הצהוב. לרגל יום הולדת 50, התארח שטראובר ב"חמש אישי" ושחזר כמה מהרגעים הגדולים בקריירה, דיבר על הסטיגמות שהודבקו לו וגם דיבר על בנו, קצין ביחידה מובחרת שנפצע במלחמה.
לירן, אתה מודע לדמיון בינך לבין דניאל פרץ גם בקבוצה בה פרצתם וגם בבת הזוג המפורסמת?
"הלוואי שהיה לי את מה שיש לו מבחינת כישרון כשאני הייתי בגיל שלו. זו גאווה גדולה, איפה שהוא נמצא היום. ראיתי אותו על הספסל במשחק של ריאל מדריד מול באיירן מינכן קופץ בשערים. נכון שהוא רק על הספסל, אבל המשמעות של התמונה הזו... אני לא יודע אם זה נתפס לאנשים עד כמה היא משמעותית: שוער ישראלי על הספסל של באיירן מינכן".
הייתי עושה מעבר כמו שהוא עשה?
"הייתי קרוב לעשות מעבר שכזה. לא לקבוצה כמו באיירן מינכן, אבל לקבוצה יחסית מאוד ידועה - לאוסטריה וינה. הייתי על סף חתימה. לצערי הרב שבוע לפני נפצעתי בגביע והייתי עם שלושה שברים בארובת העין והחלום הזה נגוז".
הוא לא משחק. זה לא לוקח אותו אחורה?
"אין לזה משמעות. הוא נמצא במועדון גדול, במערכת משומנת וברמה המקצוענית הכי גבוהה שיכולה להיות. יש לזה רק מה לתרום לו לעתיד. לעבוד ליד נוייר זו מתנה שהוא לא חלם עליה. הוא יכול לרכוש ממנו יכולות וטכניקות. זו האוניברסיטה הכי טובה בעולם. גם אם הוא יושאל בעונה הבאה, תהיו בטוחים שבאיירן משאילה את השחקנים לקבוצות מספיק גדולות. אני מאמין שבנקודת זמן כזו או אחרת, הוא יהיה שוער ראשון בבאיירן מינכן. הוא עוד בחיתולים שלו. שוער מתחיל להתעצב סביב גיל 25-26, והוא בדרך לשם. הוא עושה את זה בטופ של הטופ".
יש עכשיו הרבה שוערים מוכשרים כמו בתקופה שלך. איך זה השפיע עליך אז?
"למזלנו, בתקופה ההיא פחות היו מביאים שוערים זרים לישראל. כשקיבלתי מקום בהרכב של הפועל ת"א, הייתי בגיל נוער. היה אז שוער זר כשוער ראשון שלא צלח את 5 המחזורים הראשונים ויענקל`ה גרונדמן קרא לי לחדר בבלומפילד ואמר לי `ילד, אתה יום פותח`. קיבלתי את השוק של החיים שלי. לא ציפיתי, אבל הייתי צריך להתמודד עם זה. הפועל ת"א עצרה אותי מלהתקדם כי היתה לי אפשרות לצאת להשאלה להפועל כפ"ס בבוגרים. הם רצו שאחתום ל-5 שנים בסכום מצחיק והייתי שוער נבחרת הנוער והצעירה. החלטתי שאני עובר להפועל קרית אונו לעונה אחת. היה שם את ישראל סצ`וצ`ינסקי, שהיה מנהל הנבחרת וידעתי שגם אם אהיה בליגה א`, אהיה שייך לנבחרת. לכי תדעי מה היה קורה אם לא הייתי עושה אותו מהלך או מקבל חוזה יותר טוב בהפועל ת"א".
"תמיד הייתי אוהד מכבי ת"א, גם כשהייתי בהפועל ת"א. גם אני וגם דדי בן דיין, שהיה בן דורי. הלכתי לשחק בהפועל ת"א כי זה היה הכי קרוב לבית שלי. לא חשבתי שאגיע למכבי ת"א".
מה היה קורה אם לא היית כדורגלן
"אני לא אוהב לחשוב מה היה קורה אילו. כל מה שקורה לך בחיים, נועד להיות. אני מאוד אוהב כדורגל. זה נתן לי המון. אני בן להורים גרושים, אז זה נתן לי מסגרת לחיות בה ולזכות בהמון אהבה ואהדה. לחלוטין בית שני".
אם היית נולד בתקופה אחרת, היית מקבל יותר קרדיט?
"יכול להיות שכן. אוואט ודוידוביץ` היו טובים ממני. הייתי במקום טוב באמצע. הייתי דומה ביכולות לאלימלך, קורנפיין, רפי כהן. הייתי שנים בסגל נבחרת ישראל".
הנבחרת זה לא פספוס?
"יכול להיות שכן, אבל תפיסת העולם שלי היתה, לאורך כל הקריירה, להיות שייך לסגל הנבחרת, בין אם אתה משחק או לא, זו מטרה מקודשת. כשכל פעם הייתי מקבל הטלפון או לובש את המדים, זה היה הכי מרגש שיכול להיות. לימים, כשעוד דרור קשטן היה מאמן הנבחרת, הייתי שוער שלישי והייתי קבוע על תקן השלישי, כשהערך המוסף היה בחדר ההלבשה ולעזור לצעירים. ובעיקר, להיות בייביסיטר על דוד וניר, שלא דיברו אחד עם השני. זה היה עושה מתיחות בצד ימין והשני בצד שמאל ואני יושב באמצע. זה היה מצחיק. היום, כשהם מסתכלים לאחור, זה היה מאוד מיותר. אני הייתי הגורם המפשר בין שניהם. מבחינתי היה להיות מביא כדורים או אפסנאי בנבחרת או בכל תפקיד שרק יתנו לי. היום זה מאוד חסר לי. באיזשהו שלב בחיים, אני אחזור לזה. לא באימון, אבל הנבחרת חסרה. ההווי הזה. רק בתחום הניהול, לא בתחום האימון".
הפנייה ממכבי ת"א
"באותו יום שקיבלתי את הטלפון ממכבי ת"א, הייתי בפגישה באשדוד. החליפו טיוטות עם הסוכן שלי לגבי חוזה ארוך טווח עם מענק של דירת חמישה חדרים על הים. אני חוזר חזרה מהפגישה, אני מגיע הביתה, מקבל טלפון לא מזוהה ובטלפון קול צרוד `שטראובר, זה שמעון קורק. מה שלומך? אתה רוצה לבוא לשחק במכבי? אם אתה רוצה, תגיע לבית קפה בבלינסון, אני מחכה לך עוד שעה. אתה בא להיות שוער שני לשורה אובארוב`. משהו באינסטינקט שלי אמר להגיד `אין מה לחשוב, אני בא`. נסעתי לבית החולים, ישבתי איתו בבית הקפה. שמעון היה אחד האנשים המצחיקים. הוא אמר לי `הרווחת בהפועל ירושלים ככה וככה, זה מה שאתה תרוויח העונה, ובעונה הבאה נראה מה יהיה`. הלכתי על האינסטינקט ואמרתי לו `סגור`".
"לקראת סוף אותה עונה, היה משחק אימון מול מכבי ת"א. הוא עמד בשער וזרקתי לו `מתי אבוא להיות איתך פה`. הוא אמר לי `בוא`. יכול להיות שהיה לו חלק בזה שהגעתי. זה התלבש טוב. אמרתי לעצמי, גם אם אני אפול, אני נופל ממכבי ת"א. ממנה אני יכול ליפול לכל קבוצה אחרת בליגת העל. הגעתי לקבוצה הכי גדולה במדינת ישראל ומפה יש רק לאן להתקדם".
למי היה הכי הרבה אגו בגלאקטיקוס?
"זה 14 טון אגו בחדר ההלבשה. היתה שם גווארדיה שלמה של אגו, ובעיקר שחקנים שדרכו אחד על השני ברגליים. הביאו ארבעה כוכבים גדולים שמשחקים על אותה משבצת. כשראיתי את ההחתמות בתחילת העונה, אמרתי שאנחנו נשחוט את הליגה. יצאנו למחנה אימונים ולא אשכח את זה, יום אחר אני חוזר אחרי משחק אימון, הפסדנו 1:0 ולא הצלחנו לעבור את החצי. באתי לגדי ברומר ואמרתי לו `אנחנו הולכים לעונה קשה, אכלנו אותה בגדול`. עד מחצית המגרש, עשינו הכל מושלם. ברגע שעברנו להתקפה, אחד דרך על השני. אבי אוהב לשחק לרגל, גם אייל וגם ג`ובאני. זו בעיה. באותה עונה סיימתי כשוער המצטיין. זה אומר כמה עבדתי קשה באותה עונה, שהיתה אמורה להיות אחת העונות הכי קלות שלנו".
המחנאות במכבי ת"א
"יצאנו למחנה אימונים באוסטריה, וזה התחיל שם. היה את ברוך דגו, את טל בנין ואבי והחבורה שהיתה סביבו. זה לא התחבר. קלינגר תפס שחקנים קופצים מהמרפסות לחדר של אבי, להיות איתו בחדר וחגיגות ומסיבות בחדר אצלו. זה הפך להיות אינטריגות ממש חזקות. באימון שבו לא השתתפתי היה משחקון פנימי. אחרי 2-3 דקות של אימון, אני רואה שחקנים עפים באוויר. גליצ`ים, כניסות, פיצוצים, ואנחנו באותה קבוצה. זה לא היה סביר. אחרי 15-20 דקות, ניר שרק וצרח: `אתם לא יכולים להתנהג בצורה כזו` ופיצץ את האימון. מפה התחיל בלאגן. זה היה מיותר, כי בעונה שזכינו באליפות, היינו צריכים את כולם שם. כל אחד מקבל את שלו וזוכה בתהילה שלו בזכות היכולת שלו. עד שברוך נפצע, הוא היה האליל של מכבי ת"א, אחר כך הוא נפצע ונכנס אבי ואני מכיר אותו. הוא הלך עד הסוף. לא היה אף אחד שימנע את האליפות הזו ממכבי ת"א. לראייה, אותו משחק מפורסם מול בני יהודה בבלומפילד. הוא כבש את הראשון בבעיטת עונשין. היתה הילה סביב הקבוצה שלא יעזור כלום, אנחנו נזכה באליפות. כולל במחצית, כשירדנו מול הפועל פ"ת ב-0:0 באצטדיון ר"ג וחיפה כבר ב-0:4 באשדוד. ירדנו לבנים לחדר ההלבשה, לא מבינים בכלל מה קורה. שמענו את התוצאה במנהרה הארוכה של אצטדיון ר"ג. הגענו לחדר, קלינגר נכנס, הסתכל עלינו, אמר `אין לי מה להגיד לכם. רדו במנהרה ולכו תביאו אליפות`. והסוף ידוע. חגיגות האלה היו אחד הזכרונות הגדולים בחיים שלי. לקח לנו להגיע מהאצטדיון לפארק הירקון כמעט שלוש שעות. אנשים נתלו על הגג והחלונות. היו 100 אלף איש בפארק הירקון. זו אחת החוויות הכי מרגשות שהיו לי בחיים וישארו מהכדורגל".
ואז הגעתם לליגת האלופות
"היינו בקרית שלום, היתה את ההגרלה. קבוצה ראשונה, באיירן מינכן. קבוצה שניה, יובנטוס. קבוצה שלישית, אייאקס. כולם יצאו לרחבה מול חדרי ההלבשה ועומדים מסתכלים אחד על השני ותופסים את הראש ואומרים `טוב, בשביל החוויה`. כמעט עשינו את הבלתי ייאמן והצלחנו להעפיל לשלב הבא. אם באיירן מינכן לא עושה טובה לאייאקס במחזור האחרון, היינו שם. לצערנו הרב, באיירן הפסידה לאייאקס. אם באיירן היתה מנצחת, הייתי עולים".
הפיצוץ בין נמני לקלינגר
"אני אישית הייתי מאוד חצוי. אני מאוד אוהב את אבי והייתי מאוד קרוב אליו. מצד שני, אני אוהב את ניר. להיות נטול אגו זה דבר טוב, אבל כשאתה נמצא בסיטואציה כזו, אתה בבעיה. אתה צריך לבחור במישהו ואתה לא יכול. אבי, שהייתי איתו 24/7 במגרש ובחדר ההלבשה, צחוקים כל הזמן והיינו מטרילים את אלי ביטון בלי הפסקה. הוא אחלה חבר. מצד שני, ניר, שבא ואומר שהוא קיבל החלטה והוא הולך איתה. הוא פנה ל-5-6 שחקנים בכירים ושיתף אותם. היא פגישה אצלו בבית עם ברוך דגו, גדי ברומר, טל בנין, רודריגו גודלברג, אני וברונו רייס. הוא אמר שאין לו ברירה, הוא הרגיש שאם הוא לא עושה את זה, העונה יורדת לטמיון. יצאנו למשחק בקרית אליעזר בפיגור 9 נקודות. אם הם היו מנצחים, העונה היתה נגמרת. אחרי המשחק הזה, כל העונה הזו התהפכה. בסופו של דבר, אתה חצוי. זה מקום העבודה שלך, זה הבוס שלך. ניר קלינגר הוא הבוס שלי. אני לא אהיה איתו, גם אני אאבד את מקום העבודה. יש לי ילדים לפרנס. זה הצטייר שלקחנו צד. היום אני יכול להגיד שלקחנו את הצד של מכבי ת"א כמועדון. כדי להביא אליפות. לא היתה לי הרבה ברירה. מי רוצה לאבד שחקן כמו אבי נמני? אף אחד. זה לוקסוס גדול מדי. אבל אי אפשר להתווכח עם התוצאה הסופית. העונה הזו נסגרה כמו שהיא היתה צריכה להיסגר. ההחלטה הזו הביאה אליפות. כשאתה חלק ממערכת וחלק ממכבי ת"א.. היא עומדת לנגד עיניי לפני הכל. מן הסתם, אבי התאכזב. במהלך השנים כבר נפגשנו ודיברנו. כשהוא חזר, זה היה לאותה סיטואציה. עדיין הייתי איתו ביחסים טובים. היתה עננה שחורה מעל, זה פוגע בכל אחד וגם פגע באבי נמני. הוא אדם, יש לו רגשות. היה לו קשה להתמודד, אבל הוא חכם. הוא לא פראייר. הוא הצליח להרים את עצמו מאפס למאתיים. צריך להסיר בפניו את הכובע".
"אלה תמונות שלא יכולות לצאת עד היום מהראש. אחרי שאביו נפטר, המצב הפך לעוד יותר קשה סביב המשפחה. אני משתדל להיות שם במה שאפשר. סיפור לא פשוט. זה הכניס ללחץ המון שחקנים ואפילו אותי. חשבתי שזה יכול לקרות גם לי. לא רצינו להתקלח אחרי המשחק. טסנו ישר לבית החולים ונשארנו שם עד הבוקר על הרצפה במסדרון כדי לשמוע שביב אופטימיות. את הפציעות לקחתי בקלות לעומת זה. ראיתי מישהו שאני מאוד אוהב נעלם לי בעיניים. בשניה. זה מחבר אותי לאגו, אז מה האגו שווה?".
במהלך הקריירה היו עליך לא מעט סטיגמות
"מה זה כדורגל? אוהדים משלמים כסף להיכנס למשחק ולראות שואו. זה חלק מהמשחק והיפה במשחק. מה עדיף, לראות חזיזים, אבוקות, מכות בין אוהדים? היה לי שואו מול הקהל שלי, היה לי שואו מול הקהל של היריבות. חלק אהבו אותי וחלק שנאו אותי. בסופו של דבר, אהבתי כל אחד מאוהדי הכדורגל ולא משנה מאיזה קבוצה. אני נהניתי מכל שניה על כר הדשא. זו חוויה שלא חוזרת. היום אני זורק לשחקנים הצעירים - תתעסקו בעיקר ולא בתפל ותיהנו מהכדורגל".
ספגת לא מעט שערים יפהפיים
"קודם כל זה לא רע, בוא נתחיל בזה. בסופו של דבר, אני היום כבר אוטוטו 50. אין שבוע שאני לא פוגש שערים שלי בגולד. פעם בחרו את 10 השערים הגדולים בכל הזמנים, ב-6-7 שערים, אני הופעתי. הגול הכי יפה? המספרת של אלירן עטר. היתה גם לאופיר חיים מספרת יפה, אבל אלירן עטר... לגבי פיני בלילי, הוא ניסה להרחיק. כל שנה הוא מעלה את השער ביום ההולדת. הוא נתן גול אחד מ-30 מטר. כל יום הולדת? אולי תראה גול אחר. אולי תראה את הסימן שהשארתי לך בירך? אבל פיני חבר, אבל אנחנו נוהגים להטריל אחד את השני בכל יום הולדת. היום אני רואה יריבויות ספורט בכדורגל, ואני רואה דברים שגורמים לי להקיא. מחוץ למגרש רובנו חברים. אני עושה פעילויות עם פיני בלילי ואני חבר טוב של סלים טועמה. המון שחקנים שעברו דרך הפועל ת"א חברים שלי. בכל פעם שאני רואה את אלי בואנו, אני מחבק אותו וכיף לי לראות שהוא במערכת. היריבות היא ל-90 דקות על המגרש. אני רואה דברים מחוץ למגרש שאין להם מקום. אני לא מבין את תפיסת העולם העקומה הזו של חלק מהקהל שפוגע בעשרות אלפים טובים שבוע אחרי שבוע".
הבנים שלך לא עוסקים בכדורגל
"כרגע רק אולי הקטן משחק כדורגל. שלושת האחרים נגעו בכדורגל בדרך כזו או אחרת והלכו למקומות אחרים. ניל, הבן הגדול שלי, שיחק כדורגל עד לפני שנה. הוא שיחק בקולג` במיאמי חמש שנים, עבר לניו יורק והחליט לעזוב את הכדורגל ועשה תואר בעיצוב גראפי וגם היה שף. אני דחפתי אותו לזה. אין קבוצה בארה"ב שלא קיבלה ממנו מייל עם הווידאו שלו ואפילו רונן קצב ניסה לעזור. בארה"ב מעדיפים שוערים מקומיים. הוא נחשב על תקן זר והוא היה בלי גרין קארד. היו לו שתי אופציות, או להמשיך עם העיצוב גראפי שהוא עובד במשרד ומרוויח משכורת כמו שצריך או לחזור לארץ לשחק בליגה הלאומית כי צריך להתחיל מאיפשהו. הוא שוער טוב, אבל הוא צריך היה להסתכל העתיד. שמתי לו הכל על השולחן. יכול להיות שהיא קיבל הרבה `לא` כי הוא הבן שלי. לא כ"כ אוהבים `בנים של`. הוא היה טוב מאוד, אבל מצוין. אם הוא היה מצוין, הייתי אומר לו להישאר בכדורגל. הוא קיבל החלטה שהוא מפסיק עם הכדורגל, זה פתח אותו לאיזורים אחרים, הוא עבד במסעדה של אייל שני בניו יורק, עכשיו הוא שף ראשי של בתי מלון בארה"ב. הוא מצליח מאוד ופתח עסק חדש כשף פרטי. ברוך השם הוא מרוויח הרבה יותר טוב מכדורגלן בלאומית או בליגת העל".
יש לך ילד שנפצע במלחמה
"הוא התחיל בטניס והיה במונטריאול שלוש שנים וביום בהיר הוא החליט שהוא הולך לקרבי. אמרתי לו שכל מה שהוא יחליט לעשות, ושיעשה לו טוב, אני מאחוריו. הוא נלחם להתקבל לקרבי. לא האמנתי שיצליח. הוא נכנס לטירונות של הנדסה קרבית ובאמצע הטירונות הוא קיבל הצעה לעשות גיבוש של סיירת יהלום, ובלי הכנה הוא סיים במקום ה-2 מתוך 285 חיילים. הייתי בהלם. הוא לא סיפר לאף אחד. המפקד שלו לקח אותי הצידה בסיום הטירונות ואמר לי שאני לא מכיר את הבן שלי ושהוא יילך רחוק. גם אז אתה לא תופס כמה רחוק זה יכול להיות. הוא בקבע היום כבר. הוא טס לאחיו לניו יורק לחופשה והגיע ה-7.10 ומהצהרים אותו יום הופכים את העולם למצוא לו טיסה לארץ. משם הוא התחיל להכין את הכל על קרטונים. הטיסו אותו חזרה לארץ ומשדה התעופה אספו אותו ישר לבסיס שלו. המזוודה שלו היתה שם חצי שנה. בחצי השנה הזו, נגמרו לי החיים. אין לי יום, אין לי לילה. אני חי מעדכון לעדכון. למזלי, בגלל שהוא בתפקיד בכיר, הוא מ"פ בהנדסה קרבית, קיבלתי עדכונים. בת זוגו היא קצינה והייתי יכול להתעדכן בזמן אמת. אני לא יכול להסביר את העובדה שאתה מתעורר ואתה רואה `הותר לפרסום`. אני מזיז את יד ימין לשעון ולרדת להודעה למטה ואתה לא רוצה לראות משהו שקרה".
"הוא היה שייך לחטיבה 401, גדוד 601. זו החטיבה שנכנסה פנימה ראשונה ופרצה את הדרך. הוא נמצא במקומות הכי אסטרטגיים. זה היה פחד. בפעם הראשונה שהוא נפצע, נוגע לי יום אחרי. שלחתי לו הודעה והוא ענה לי שהוא יצא לשעתיים שלוש והוא לא רצה להטריד אותנו. בפעם השניה נודע לי רק בפעם השלישית שהוא נפצע. הוא נפצע מירי חי והיה מושבת יומיים-שלושה וחזר לחיילים שלו. בפעם השלישית... אני לא אשכח את הטלפון. הגעתי לאימון הכדורגל של אולי. `אבא, הכל בסדר. אני על המסוק לתל השומר. הכל בסדר. אני אעדכן אותך`. הוא ביקש להודיע להורים שהוא נפצע. הוא אמר לי שמוציאים לו רסיסים מהרגליים כאילו עושים לו פדיקור ומניקור. הסתיים האימון, והוא עוד לא עדכן אותי לאן לבוא. באתי לבית החולים, ראיתי אותו בלי מכנסיים, מדדה על רגל אחת, עם דם יבש על הגוף. הוא רץ בין החיילים שלו שנפצעו, לראות שכולם בסדר. מאוד דאגתי והפציעה הזו מגבילה אותו עד היום. יש לו רסיס שיושב בתוך הארבע ראשי ברגל וגורם לו להרבה כאבים. הוא גם לא שומע באוזן אחת, זה לא שהוא הקשיב לפני כן (צוחק)... אני מקווה שזה יסתדר. הוא סיים את התפקיד ואמור להתקדם לתפקיד הבא. בינתיים הוא מונה לקצין עידוד גיוס לסיירות יהלום. הוא מסתובב בבתי ספר ומרצה לחבר`ה צעירים שצריכים להתגייס. גאווה גדולה. גם מיכאל גיבור גדול ואמר לי שהוא הולך למיונים של השייטת".
האזינו לראיון בכל הפלטפורמות:
