והאמת היא שלא נמצא כזה. ברבות השנים הכינוי הזה הודבק ללא מעט שחקנים (כולל אחד שאפילו היה לו אוחנה בשם), וכולם התבררו כאכזבות. חלקם היו מוכשרים יותר, או מוכשרים פחות, אבל אף אחד לא הצליח לגדול ובאמת לרשת את המיתוס האוחנאי. לא בשחקנים שגדלו במועדון, וגם לא בכאלה שהגיעו מבחוץ וגדלו עם המועדון. עד שבהתפתחות היסטורית מעניינת, הוא הגיע.
כשירדן שועה חתם בבית"ר ירושלים, אי שם באוקטובר 2020 - כשכולנו היינו עם מסכות ורצנו מחיסון לחיסון - ההעברה הזאת נחשבה ל"הזדמנות אחרונה". שועה סיים לא טוב במכבי חיפה, והדעת הכללית היתה שאם הוא לא יסתדר גם בבית"ר - הקריירה שלו תיקלע לסחרור והוא כבר ייכנס לרשימה הארוכה של "הפספוסים" - או, אפילו יותר חמור, לחידוני שנות ה-2000 בתור איזה קוריוז מהעבר.
אבל נדמה לי שגם בתסריט הכי אופטימי - אף אחד לא חשב שזה ייגמר במצב הנוכחי, יותר מארבע שנים אחרי. שועה גדל לחלוטין לתוך משהו שלא היה בבית"ר - כנראה מאז ימיו של ברק יצחקי כשחקן: כוכב כדורגל שמשחק בצהוב-שחור. היו כאלה שהיו פעם כוכבים, היו כאלה שיתפתחו להיות כוכבים, אבל אף אחד לא היה כוכב בית"רי בהווה. ושועה, נכון לעכשיו, הוא ללא ספק כזה.
וזה גם לא "להיט של עונה אחת" - שועה מצליח לייצר מספרים באופן עקבי. בעונה הראשונה הוא אולי לקה בכמות השערים שכבש, אבל סיים כמלך הבישולים של הליגה; בעונה שעברה היו לו 12 שערים ו-9 בישולים, וגם העונה יש לו כבר שלושה שערים ושני בישולים ב-10 משחקי ליגה (כשהעוגה מתחלקת עם יותר שחקנים, פשוט כי יש יותר שמות חזקים סביבו). בית"ר וירדן שועה הם משהו חזק יותר ממה שמישהו אי פעם קיווה. חיבור שהפך אותה לקבוצה שסוף סוף מריחה הצלחה (אפילו לוקחת תואר כמו הגביע), ואותו - לאחד שכבש שער ניצחון בנבחרת ישראל נגד בלגיה.
ובכדורגל הישראלי כמו, בכלל, בתרבות הישראלית - מיד נוצר הרצון הגדול למנף. לעשות אקזיט. כבר עכשיו מתחילים ללחוש לגבי האפשרות ששועה ימצא את המקום שלו בקבוצה בחו"ל. אמרו סין, אמרו אמירויות, אפילו זרקו שם של קבוצות ברוסיה. הנה הרהור כפירה: אולי הנהייה הזאת אחרי אירופה, בטח כשלא מדובר בליגות בכירות, היא מנופחת? שועה הוא כבר לא פרוספקט צעיר שרק מחכה לחשיפה. הוא שחקן בן 25, שכבר עשה משהו והתבסס במקום מסוים, וללכת לאירופה - זה לא תמיד פתרון טוב. הסיבוב של עומר אצילי, שחקן יותר טוב משועה, באמירויות - הוא הלקח הכי בולט לכך.
מנגד, עומדת לו האלטרנטיבה לעשות משהו שאולי יהיה פחות רווחי כלכלית (וזה אספקט שאני לא מזלזל בו), אבל יכול להיות משמעותי יותר ברמת המורשת - וזה לבנות משהו חזק בבית"ר ירושלים. להישאר ולהפוך ל"פרנצ`ייז פלייר" - השחקן שמייצג את המועדון, הפרצוף של בית"ר כמועדון בעלייה - לשנים הקרובות. יש לשועה הזדמנות שהוא לא מצא בבני יהודה או במכבי חיפה - והיא לצמוח ביחד עם מועדון כדורגל חי, סוער, עם קהל מטורף ומשולהב, בדרך למעמד גדול בכדורגל הישראלי.
ירדן שועה, כנראה, לא יהיה היורש של אלי אוחנה. אוחנה, בכל זאת, היה רק אחד. אבל יש לשועה הזדמנות לטפס ולגדול לכדי משהו שקרוב למעמד הזה. הוא לא סמל בית"רי, לא ירושלמי, אפילו לא כזה שגדל עם המועדון כשהגיע אליו מגיל נוער (א-לה יצחקי). אבל הוא נמצא בעיצומו של תהליך עצום, של מועדון בצמיחה. עשרות האלפים שמסתערים על הכרטיסים, שיאי המנויים שמתחילים להישבר, אפילו המחנה באילת והתמונות שהגיעו מהביקור של השחקנים באיזה קניון שם - מעידים כמה הרעב גדול בבית"ר, וכמה פוטנציאל השגשוג הוא עצום.
המשך הדרך המשותפת הועיל לשועה מדהים - הוא שדרג את מעמדו משחקן מעורער ובעייתי, לכוכב בהתהוות. עם קצת עבודה נכונה מסביבו, לכו תדעו לאן סיפור ההתעוררות המחודשת הזאת יגיע.
