והרי מומנטומים מהסוג שבאר שבע חווה עכשיו, היו לה בעבר - גם תחת אליניב ברדה היא הצליחה לחבר כמה וכמה ניצחונות רצופים, למלא שוב את טרנר, להרגיש שהיא מדגדגת את הפסגה - ואז לחטוף את הכאפה מהמשקוף ולהסתפק במקום 2-3. מה נשתנה בעונה הזאת? לדעתי, הדבר הנובע מהתחושה שיש שם עקביות - באר שבע לא רק מנצחת משחקים, היא גם משחקת טוב באופן קבוע ורציף. יש איזושהי סבלנות ורוגע במשחק של באר שבע, שאפשר לה להיות טובה עד הסיום - עד הרגע שבו הגול של גריטה נכנס והמשחק הוכרע.
וחוץ מזה, יש לה גם את הברכה של העומק. היא מסוגלת היום להרים מהספסל שני זרים - אנטוניו ספר וגריטה - ולנצח משחק מתסכל מול יריבה עיקשת שמשחקת הגנתי. בניגוד לבית"ר ירושלים, למשל, בסגל של באר שבע יש היום חמישה חילופים לגיטימיים מהספסל. שחקנים שהם לא משולי הסגל, אלא כאלה שיכולים להשפיע על המשחק ולנצח אותו. וזה משהו שיכול לתת לה את היכולת להתמודד מול מכבי תל אביב ומכבי חיפה.
ביום רביעי, יהיה לה מבחן אמיתי - כשהיא תתארח אצל מכבי חיפה בסמי עופר. בפעם הקודמת שהיא פגשה קבוצה גדולה, זה היה נגד מכבי ת"א - גם שם היא היתה טובה וסבלנית, אבל בסוף נכנעה לגולאסו של תורג`מן והפסידה 1:0. המשחק מול חיפה, לדעתי, יהיה המסלול שיכוון אותה הלאה - האם היא באמת הולכת למאבק אליפות נחוש; או שאולי זאת עוד פטה מורגנה. האם היא רוצה ליהנות או לנצח?
2. מכבי חיפה. הכותרת המרכזית של המחזור הזה, לפחות לדעתי, היא "הטעינה מחדש" שהליגה עוברת. כי טכנית אנחנו אמנם אחרי 11 מחזורים, אבל רובם הגדול התנהל תחת אווירה של חוסר ודאות. ממשחקים תחת ירי טילים, דרך החלפות ביתיות שונות ומשונות, קבוצות שאירחו מחוץ לבית שלהן (ק"ש - בנסיבות מצערות - עדיין עושה את זה), משחקים שנדחו עד אינסוף - הליגה כולה היתה בבלגן אחד שלם.
ועושה רושם שהפסקת האש בגבול הצפון ו(אולי) גם ההתבהרות המסתמנת במצב, אחרי יותר משנה של ערפל, מסמנת גם כיוון חדש לליגת העל. בעיקר הדברים אמורים לגבי מכבי חיפה - שנפגעה לא מעט מהמלחמה. מתוך 11 מחזורי ליגה, מכבי חיפה אירחה רק שלושה. משחק אחד זז לטרנר (ה-2:4 נגד חדרה), משחק אחד היה ללא קהל (ה-0:3 נגד סכנין) - מה שמשאיר אותנו עם משחק בודד שמכבי חיפה שיחקה עם האוהדים שלה בסמי עופר (וזה היה ה-0:4 נגד עירוני טבריה במחזור הפתיחה).
וכמובן שהבשורה הכי טובה - מלבד חזרת הקהל - היתה זו שבאה עם ליאור רפאלוב. על משקל התבטאות של אגדת מכבי חיפה אחרת, נדמה שהקשר בן ה-38 הבין שהוא "התוסף לדלק". אם תרצו, זה ההבדל המסוים בינו לבין ערן זהבי - שנמצא בערך באותו הגיל, אבל עדיין רואה בעצמו את ה"אלפא". מהתבוננות מבחוץ, נדמה שרפאלוב מבין את התפקיד שלו - למכבי חיפה יש "בוס" מקצועי אחר על הדשא, והוא שם כדי לספק את הניצחונות והווינריות במשחקים כמו אתמול: כשהקבוצה היתה בפיגור, ונזקקה למושיע. ואם חיפה תמשיך לקבל את רפאלוב במוד הזה, יהיה לה נשק מאוד חזק במאבקים ארוכי הטווח.
3. קריית שמונה. ואם כבר התעסקנו בהשפעת המלחמה בצפון על הליגה, הנה הרהור כפירה: הישארות בליגה של קריית שמונה בעונת 2024/25 תהיה הישג יותר גדול מהאליפות ההיסטורית של המועדון לפני 13 שנה. כבודה של האליפות ההיא, ושל רן בן שמעון, במקומה מונח; זו היתה אליפות מעוררת השתאות. ובכל זאת, מה שקריית שמונה עושה בשתי העונות האחרונות - גם בעליית הליגה המרשימה, וגם העונה, הוא בלתי נתפס.
עירוני קריית שמונה לא היתה קבוצה קהילתית - אוהדי הכדורגל בעיר לא היו ממש מחוברים אליה, גם בתקופות מאוד יפות. אבל היא כן היתה קבוצה שהשחקנים שלה היו חלק מהעיר. ובשנה האחרונה, הקשר הזה נגדע. ק"ש מארחת את משחקיה באצטדיון בנתניה, ומחפשת מגרשי אימון לעבוד בהם. כמו לכל תושבי הצפון, גם לה אין בית אמיתי. שלא לדבר על האפשרות להביא שחקנים זרים, שנפגעה בכל הארץ, אבל ברור שכשזרים עושים גוגל ומבינים את המרחק בין קריית שמונה ללבנון, האטרקטיביות של הקבוצה הזו אפילו פוחתת.
ואף על פי כן, נוע תנוע. שי ברדה והשחקנים שלו מוציאים מים מן הסלע - יום אחרי יום. בזמן שהאצטדיון הביתי שלה חוטף טילים ישירים, ואפילו מסכן את מנהל הקבוצה - היא מצליחה להתייצב מקצועית. הניצחון שלה ביום שישי על הפועל חיפה היה השלישי שלה בארבעה משחקים - בהתחשב בתנאים הסביבתיים, זה לא פחות ממשוגע. יש קבוצות שמצב כזה היה מפרק אותן, אצל ק"ש נדמה שהם רק מתחזקים. שומרים על המבנה ועל היציבות, ומצליחים לייצר רצף.
זאת סיטואציה שממש קוראת לסרט תעודה - על הקבוצה, על ברדה, על הדרך שבה הם מצליחים להתמודד עם מצב בלתי אפשרי וניתוק של חבל ארץ שלם, ואף על פי כן לנצח. שוב ושוב. הבעיה היא שעל משקל הדוקו האגדי, השימוש בשם "סרט מלחמה" לא רק יהיה משומש - הוא גם קצת יהיה בעייתי, כשיש מלחמה אמיתית. ולא רחוק מקריית שמונה.
המנצח: רן קוז`וך. המאמן של הפועל ב"ש נכנס בקיץ לסיטואציה בלתי אפשרית - הוא החליף את בן המקום, נער הזהב של המועדון, האיש שבמו ידיו ברא את באר שבע מחדש עם החזרה לארץ בקיץ 2013. זו סיטואציה שמאוד קשה להצליח בה, אבל לפחות בינתיים - בדרכו השקטה והסגפנית - קוז`וך מצליח בענק. באר שבע שלו נראית כמו הגרסה הכי טובה שלה מאז שאליניב ברדה היה שחקן, והדרך שבה הוא מנהל את העסק - גם ברמת הניהול האנושי, היא אדירה. גם לו יהיה מבחן לא קטן ביום רביעי, אבל הוא יגיע אליו בדרך הכי טובה שאפשר.
המפסיד: יוסי אבוקסיס. עזבו את זה שמכבי נתניה שוב הפסידה; אפילו עזבו את זה שהיא מתחת לקו האדום. אבוקסיס הגיע לנתניה לא מזמן, ולא פשוט לייצר תוצאות בזמן קצר. אבל נדמה לי שהדרך זועקת לשמיים. מכבי נתניה, עם סגל טוב למדי, במשחק חוץ נגד הפועל באר שבע - בעטה שלוש פעמים לשער, ואפס כדורים למסגרת. והיא שווה הרבה יותר מזה. כששחקן אחד לא טוב, ייתכן שאפשר לייחס את זה לשחקן עצמו. כשקבוצה שלמה של שחקנים טובים (ורגאס, זלאטנוביץ`, טבארש, תאג`י) - כולם נראים לא טוב, בסופו של דבר למאמן יש חלק.
המספר החזק: 4. ארבעה שערי זכות בלבד הבקיעה עירוני טבריה מתחילת העונה. כמובן שהיא אחרונה בליגה מהבחינה הזאת (לפניה, אגב, הפועל חדרה שכבשה כפול ממנה - 8), אבל מה שעוד יותר מדהים הוא הכניסה לפרטים - מתוך ארבעת השערים, שניהם הגיעו מנגיחות של בלם (הארון שפסו), ועוד אחד הגיע מקשר בעל אופי הגנתי (פיראס אבו עקל). מה שמשאיר אותנו עם שער אחד בלבד ב-11 מחזורים שהגיע משחקן התקפה - וזה היה הגול של סטניסלב בילנקי, נגד בית"ר ירושלים, שהיתה בעשרה שחקנים. טבריה, נכון לעכשיו, עם הראש מעל המים - בעיקר בזכות הניצחון ההוא והניצחון נגד סכנין. אבל אלירן חודידה יודע היטב שעם מספרים כאלה, פשוט אי אפשר להישאר בליגה.
השם החם: גיא מלמד. הנה עוד נתון סטטיסטי חשוב: הפועל חיפה כבשה העונה 12 שערים - שבעה מתוכם הגיעו מגיא מלמד. זו לא הפעם הראשונה שבה מלמד משחק תפקיד משמעותי בנתונים ההתקפיים של הקבוצה שלו; הוא עשה זאת גם בבני סכנין. אבל גם במבחן העין, קשה לראות בליגה שלנו חלוץ שיותר חד ממנו - שמסוגל להגיע למצב טוב גם מסיטואציות בלתי אפשריות, ולנצל אותו באחוזי דיוק מקסימליים. וההצלחה של מלמד בתחילת העונה הזו, וגם בעונה שעברה, מעידה כמה הוא משמעותי להפועל חיפה; ואיזה ואקום ייפער שם, אם הוא יילך בינואר.
אל תשכחו את: מכבי תל אביב. היא תשחק בליגה רק ביום שני נגד מכבי בני ריינה, אבל זו ההזדמנות הקטנה שלי להביע הערכה גדולה לקבוצה בצהוב - שביום חמישי, עלתה וניצחה את בשיקטאש. הניצחון שלהם על הטורקים היה כמובן הישג ספורטיבי אדיר, והושג בדרך נפלאה; אבל היתה לו משמעות עמוקה יותר. הוא הצליח להיות ביטוי לתחושות ולהרגשות של אוהדי כדורגל רבים, של ישראלים רבים. שלושה שבועות בדיוק אחרי ההתקפה המזעזעת שעברו האוהדים שלה, היא אמנם שיחקה ללא קהל - אבל הרגישה את הלבבות של האוהדים דופקים יחד איתה בכל נגיעה במגרש. כמעט יכולת לראות את זה ביכולת שלהם. ובדרך, הם עשו טוב גם למי שלא אוהד מכבי - אבל כן הרגיש את המחנק מהשנה האחרונה. איך אמר קומיקאי גדול? הם הפכו עליהם, והיו טובים אותם. שאפו.
המפסיד: יוסי אבוקסיס. עזבו את זה שמכבי נתניה שוב הפסידה; אפילו עזבו את זה שהיא מתחת לקו האדום. אבוקסיס הגיע לנתניה לא מזמן, ולא פשוט לייצר תוצאות בזמן קצר. אבל נדמה לי שהדרך זועקת לשמיים. מכבי נתניה, עם סגל טוב למדי, במשחק חוץ נגד הפועל באר שבע - בעטה שלוש פעמים לשער, ואפס כדורים למסגרת. והיא שווה הרבה יותר מזה. כששחקן אחד לא טוב, ייתכן שאפשר לייחס את זה לשחקן עצמו. כשקבוצה שלמה של שחקנים טובים (ורגאס, זלאטנוביץ`, טבארש, תאג`י) - כולם נראים לא טוב, בסופו של דבר למאמן יש חלק.
המספר החזק: 4. ארבעה שערי זכות בלבד הבקיעה עירוני טבריה מתחילת העונה. כמובן שהיא אחרונה בליגה מהבחינה הזאת (לפניה, אגב, הפועל חדרה שכבשה כפול ממנה - 8), אבל מה שעוד יותר מדהים הוא הכניסה לפרטים - מתוך ארבעת השערים, שניהם הגיעו מנגיחות של בלם (הארון שפסו), ועוד אחד הגיע מקשר בעל אופי הגנתי (פיראס אבו עקל). מה שמשאיר אותנו עם שער אחד בלבד ב-11 מחזורים שהגיע משחקן התקפה - וזה היה הגול של סטניסלב בילנקי, נגד בית"ר ירושלים, שהיתה בעשרה שחקנים. טבריה, נכון לעכשיו, עם הראש מעל המים - בעיקר בזכות הניצחון ההוא והניצחון נגד סכנין. אבל אלירן חודידה יודע היטב שעם מספרים כאלה, פשוט אי אפשר להישאר בליגה.
השם החם: גיא מלמד. הנה עוד נתון סטטיסטי חשוב: הפועל חיפה כבשה העונה 12 שערים - שבעה מתוכם הגיעו מגיא מלמד. זו לא הפעם הראשונה שבה מלמד משחק תפקיד משמעותי בנתונים ההתקפיים של הקבוצה שלו; הוא עשה זאת גם בבני סכנין. אבל גם במבחן העין, קשה לראות בליגה שלנו חלוץ שיותר חד ממנו - שמסוגל להגיע למצב טוב גם מסיטואציות בלתי אפשריות, ולנצל אותו באחוזי דיוק מקסימליים. וההצלחה של מלמד בתחילת העונה הזו, וגם בעונה שעברה, מעידה כמה הוא משמעותי להפועל חיפה; ואיזה ואקום ייפער שם, אם הוא יילך בינואר.
אל תשכחו את: מכבי תל אביב. היא תשחק בליגה רק ביום שני נגד מכבי בני ריינה, אבל זו ההזדמנות הקטנה שלי להביע הערכה גדולה לקבוצה בצהוב - שביום חמישי, עלתה וניצחה את בשיקטאש. הניצחון שלהם על הטורקים היה כמובן הישג ספורטיבי אדיר, והושג בדרך נפלאה; אבל היתה לו משמעות עמוקה יותר. הוא הצליח להיות ביטוי לתחושות ולהרגשות של אוהדי כדורגל רבים, של ישראלים רבים. שלושה שבועות בדיוק אחרי ההתקפה המזעזעת שעברו האוהדים שלה, היא אמנם שיחקה ללא קהל - אבל הרגישה את הלבבות של האוהדים דופקים יחד איתה בכל נגיעה במגרש. כמעט יכולת לראות את זה ביכולת שלהם. ובדרך, הם עשו טוב גם למי שלא אוהד מכבי - אבל כן הרגיש את המחנק מהשנה האחרונה. איך אמר קומיקאי גדול? הם הפכו עליהם, והיו טובים אותם. שאפו.
