1. אוסקר. קמפיין ליגת האומות שנבחרת ישראל יצאה אליו השבוע - הוא קמפיין שהכיל בתוכו דואליות ספורטיבית מוזרה. מצד אחד, אפשר רק להפסיד - ומצד שני, אין מה להפסיד. גם נבחרות טובות יותר מישראל, בבית עם בלגיה, איטליה וצרפת - ככל הנראה תצאנה עם אפס נקודות. משמע, כל מה שכן נעשה בקמפיין הזה - יכולת, שערים, אינשאללה גם נקודות - יהיה הישג פסיכי וכביר.
יש לסיטואציה הזאת לא מעט חסרונות; לא קל לשחק מול נבחרות הרבה יותר טובות ממך, ויש גם סיכוי שזה ייגמר בתבוסות שקשה להתאושש מהן. אבל יש לה גם יתרון גדול - בניגוד לקמפיין הקודם, הלחץ הוא לא על הנבחרת שלנו, אלא על נבחרות אחרות. לרן בן שמעון יש הזדמנות נדירה, באקלים הישראלי, לעלות כשהוא מנוטרל לחלוטין מרעש, או מהפחד שמא יערפו את ראשו (למרות שגם עכשיו, יש מי שמנסה).
ואף על פי כן, ולמרות הכל, איכשהו רן בן שמעון מצא את האפשרות הכי קלה ליפול בה - ברמה הציבורית. ההחלטה לא לפתוח עם אוסקר גלוך נגד איטליה, ככל הנראה, לא העלתה ולא הורידה מבחינה מקצועית; כנראה שאיתו ובלעדיו היינו מפסידים. אבל מתוך פרינציפ לא ברור, שלא מתכתב עם שום מציאות מקצועית, הוא החליט ללכת דווקא בכיוון הזה. לשחק בלי השחקן הכי טוב שלך.
בניגוד למטאפורה המשומשת, רן בן שמעון לא נפל על מוקש (וסליחה על המטאפורה הצבאית). זה מוקש שהוא הכין בבית, צבע אותו יפה, לקח אותו, טמן אותו באדמה במקום שבו כתוב "אל תדרוך" - ואז החליט דווקא שם לשים את הרגל. להחלטה הזאת בוודאי יש מניעים מקצועיים ספציפיים, ויש דברים שגם אני לא יודע - ובכל זאת, זה זעק לשמיים, כמו שזה זעק לשמיים עד היום.
אוסקר גלוך הוא כבר לא "העתיד" של הכדורגל הישראלי. הוא היה כזה לפני שנתיים עם נבחרת הנוער, מאז עברו המון מים בירקון. אוסקר גלוך הוא ההווה - הוא השחקן היחיד בסגל הזה של הנבחרת שממלא את שני הצ`קבוקסים ששחקן נבחרת צריך (בעיניי) - גם לשחק באופן קבוע, וגם לשחק בליגה אירופאית - ולהביא מספרים. אוסקר הוא כבר לא "פרוספקט", אלא הכוכב של נבחרת ישראל. וכך צריך גם להתייחס אליו.
וכן, במקור ועל הנייר, לנבחרת הזאת יש כוכב וכוח מניע ברור - ושמו מנור סולומון. אלא שסולומון, מה לעשות, לא ממש שיחק כדורגל בשנה האחרונה - וכתוצאה מכך, ירד ללידס יונייטד בצ`מפיונשיפ (ואינשאללה שישחק שם כמה שיותר). גלוך, בעונה שעברה, סיים עם 18 בישולים בקבוצה כמו זלצבורג. יחי ההבדל.
שלא לדבר על כך שגם האמונה הזאת ב"התפתחות איטית" מנותקת מכל מה שהולך בכדורגל. נבחרות קצת יותר גדולות מישראל נותנות את הצ`אנס לשחקנים בני 18 ואפילו פחות מזה (ולא ניתלה באילנות גבוהים מדי). במציאות של הכדורגל הישראלי ובמצב הסגל שלה, כל מחצית שבה אוסקר גלוך יושב על הספסל היא מחצית מבוזבזת. בטח בקמפיין שבו אין ציפיות למשהו הישגי.
יש לסיטואציה הזאת לא מעט חסרונות; לא קל לשחק מול נבחרות הרבה יותר טובות ממך, ויש גם סיכוי שזה ייגמר בתבוסות שקשה להתאושש מהן. אבל יש לה גם יתרון גדול - בניגוד לקמפיין הקודם, הלחץ הוא לא על הנבחרת שלנו, אלא על נבחרות אחרות. לרן בן שמעון יש הזדמנות נדירה, באקלים הישראלי, לעלות כשהוא מנוטרל לחלוטין מרעש, או מהפחד שמא יערפו את ראשו (למרות שגם עכשיו, יש מי שמנסה).
ואף על פי כן, ולמרות הכל, איכשהו רן בן שמעון מצא את האפשרות הכי קלה ליפול בה - ברמה הציבורית. ההחלטה לא לפתוח עם אוסקר גלוך נגד איטליה, ככל הנראה, לא העלתה ולא הורידה מבחינה מקצועית; כנראה שאיתו ובלעדיו היינו מפסידים. אבל מתוך פרינציפ לא ברור, שלא מתכתב עם שום מציאות מקצועית, הוא החליט ללכת דווקא בכיוון הזה. לשחק בלי השחקן הכי טוב שלך.
בניגוד למטאפורה המשומשת, רן בן שמעון לא נפל על מוקש (וסליחה על המטאפורה הצבאית). זה מוקש שהוא הכין בבית, צבע אותו יפה, לקח אותו, טמן אותו באדמה במקום שבו כתוב "אל תדרוך" - ואז החליט דווקא שם לשים את הרגל. להחלטה הזאת בוודאי יש מניעים מקצועיים ספציפיים, ויש דברים שגם אני לא יודע - ובכל זאת, זה זעק לשמיים, כמו שזה זעק לשמיים עד היום.
אוסקר גלוך הוא כבר לא "העתיד" של הכדורגל הישראלי. הוא היה כזה לפני שנתיים עם נבחרת הנוער, מאז עברו המון מים בירקון. אוסקר גלוך הוא ההווה - הוא השחקן היחיד בסגל הזה של הנבחרת שממלא את שני הצ`קבוקסים ששחקן נבחרת צריך (בעיניי) - גם לשחק באופן קבוע, וגם לשחק בליגה אירופאית - ולהביא מספרים. אוסקר הוא כבר לא "פרוספקט", אלא הכוכב של נבחרת ישראל. וכך צריך גם להתייחס אליו.
וכן, במקור ועל הנייר, לנבחרת הזאת יש כוכב וכוח מניע ברור - ושמו מנור סולומון. אלא שסולומון, מה לעשות, לא ממש שיחק כדורגל בשנה האחרונה - וכתוצאה מכך, ירד ללידס יונייטד בצ`מפיונשיפ (ואינשאללה שישחק שם כמה שיותר). גלוך, בעונה שעברה, סיים עם 18 בישולים בקבוצה כמו זלצבורג. יחי ההבדל.
שלא לדבר על כך שגם האמונה הזאת ב"התפתחות איטית" מנותקת מכל מה שהולך בכדורגל. נבחרות קצת יותר גדולות מישראל נותנות את הצ`אנס לשחקנים בני 18 ואפילו פחות מזה (ולא ניתלה באילנות גבוהים מדי). במציאות של הכדורגל הישראלי ובמצב הסגל שלה, כל מחצית שבה אוסקר גלוך יושב על הספסל היא מחצית מבוזבזת. בטח בקמפיין שבו אין ציפיות למשהו הישגי.
2. דין דוד. גם ההחלטה לא ללכת על החלוץ של מכבי חיפה היא תמוהה, ברמה מסוימת. נגד בלגיה, בן שמעון חשב שיש לו קלף מהשרוול - ענאן חלאיילי, שחקן מוכשר אבל כזה שלא שיחק חלוץ כמעט אף פעם במכבי חיפה, בשפיץ. כמה זה עבד? חלאיילי אולי היה חתום על חצי שער, אבל קשה לומר שזו היתה הצלחה גדולה מדי.
האבסורד היה במשחק אתמול - בן שמעון פתח מלכתחילה עם שחקן שהוא לא חלוץ (חלאיילי), הוציא אותו בהפסקה לטובת גלוך, העביר לחוד לא-חלוץ אחר (עבדה). כל זה כשעל הספסל, יש לו את החלוץ הכי טוב שיש בנבחרת - שגם משחק וגם מביא תוצאות.
בן שמעון זימן לסגל הזה שלושה חלוצים טבעיים. תאי בריבו ודור תורג`מן פצועים, מה שהשאיר אותו עם דין דוד - שמגיע בכושר מצוין, אחרי שבעונה שעברה הוא סיים כמלך השערים (יחד עם ערן זהבי, שלא היה רלוונטי לקמפיין הזה), ואחרי שגם את העונה הזאת הוא פתח נהדר. ועדיין, בן שמעון בחר לעלות עם לא-חלוץ בחוד, רק כדי לא לתת הזדמנות אמיתית לחלוץ שיש לו.
ושוב, מה שקשה להבין זה את הלחץ שבן שמעון העמיס על הנבחרת של עצמו. מה היה קורה אם דין דוד היה פותח? בסבירות גבוהה, זה לא היה מעלה ולא מוריד מהמשחק שלנו נגד יריבה עדיפה כמו איטליה. ואם מראש אנחנו מגיעים כאנדרדוג, למה לא פשוט לפתוח עם השחקנים הכי טובים שיש בנמצא?
3. פרופורציה. ואף על פי כן - לנשום. זה עלול להישמע תבוסתני, אבל זה מה יש - הנבחרת הוגרלה לבית שבו הסיכויים שלה להוציא "משהו", מאוד קטנים. אפס נקודות הם לא תוצאה רעה, אלא תוצאה ריאלית. אם פעם היו אומרים על הנבחרת שלנו שהיא "לא עומדת בציפיות", הפעם פשוט אין ציפיות. ומכאן גם צריכה לבוא הגישה לכל הקמפיין.
בתוך תנאים מקצועיים וסביבתיים לא פשוטים - די מבאס לשחק בלי אוהדים, בטח בהתחשב באלטרנטיבה אם המשחק נגד איטליה היה בבלומפילד - נבחרת ישראל נראתה סבבה. אי אפשר להגיד שזו יכולת מדהימה, אבל זה בטח לא היה הכדורגל המבאס והמחפיר שראינו בקמפיין הקודם.
בן שמעון כנראה לא יביא נקודות, אבל הוא כן הצליח לגרום לנו ליהנות שוב כשאנחנו צופים בנבחרת שלנו. וזה לא מעט. בטח בזמנים המטורפים שאנחנו חיים בהם.
האבסורד היה במשחק אתמול - בן שמעון פתח מלכתחילה עם שחקן שהוא לא חלוץ (חלאיילי), הוציא אותו בהפסקה לטובת גלוך, העביר לחוד לא-חלוץ אחר (עבדה). כל זה כשעל הספסל, יש לו את החלוץ הכי טוב שיש בנבחרת - שגם משחק וגם מביא תוצאות.
בן שמעון זימן לסגל הזה שלושה חלוצים טבעיים. תאי בריבו ודור תורג`מן פצועים, מה שהשאיר אותו עם דין דוד - שמגיע בכושר מצוין, אחרי שבעונה שעברה הוא סיים כמלך השערים (יחד עם ערן זהבי, שלא היה רלוונטי לקמפיין הזה), ואחרי שגם את העונה הזאת הוא פתח נהדר. ועדיין, בן שמעון בחר לעלות עם לא-חלוץ בחוד, רק כדי לא לתת הזדמנות אמיתית לחלוץ שיש לו.
ושוב, מה שקשה להבין זה את הלחץ שבן שמעון העמיס על הנבחרת של עצמו. מה היה קורה אם דין דוד היה פותח? בסבירות גבוהה, זה לא היה מעלה ולא מוריד מהמשחק שלנו נגד יריבה עדיפה כמו איטליה. ואם מראש אנחנו מגיעים כאנדרדוג, למה לא פשוט לפתוח עם השחקנים הכי טובים שיש בנמצא?
3. פרופורציה. ואף על פי כן - לנשום. זה עלול להישמע תבוסתני, אבל זה מה יש - הנבחרת הוגרלה לבית שבו הסיכויים שלה להוציא "משהו", מאוד קטנים. אפס נקודות הם לא תוצאה רעה, אלא תוצאה ריאלית. אם פעם היו אומרים על הנבחרת שלנו שהיא "לא עומדת בציפיות", הפעם פשוט אין ציפיות. ומכאן גם צריכה לבוא הגישה לכל הקמפיין.
בתוך תנאים מקצועיים וסביבתיים לא פשוטים - די מבאס לשחק בלי אוהדים, בטח בהתחשב באלטרנטיבה אם המשחק נגד איטליה היה בבלומפילד - נבחרת ישראל נראתה סבבה. אי אפשר להגיד שזו יכולת מדהימה, אבל זה בטח לא היה הכדורגל המבאס והמחפיר שראינו בקמפיין הקודם.
בן שמעון כנראה לא יביא נקודות, אבל הוא כן הצליח לגרום לנו ליהנות שוב כשאנחנו צופים בנבחרת שלנו. וזה לא מעט. בטח בזמנים המטורפים שאנחנו חיים בהם.