הטור נכתב בידי עידו וייר
גדלתי במחלקת הנוער של הפועל חיפה, הייתי קפטן ומשם עליתי לבוגרים. אחרי שנה, יצאתי להשתפשף בעירוני נשר מהלאומית. הייתי שם שנתיים, ואלה היו שנתיים קשות של פציעה טורדנית. אחרי שטיפלתי בפציעה, עברתי לעונת התאוששות בהרצליה מליגה א` תחת יגאל אנטבי. זו היתה עונה טובה, עם 2 שערים ובישול, אך היא נעצרה לקראת חודש מרץ בגלל הקורונה.
הקורונה טרפה קצת את הקלפים, והעניקה הזדמנויות לשחקנים מהליגות הנמוכות. ניצלתי את ההזדמנות הזאת והגעתי למבחנים במכבי נתניה תחת ריימונד אטפלד, שנתן לי את ההזדמנות האמיתית הראשונה בקריירה ואני לא אשכח לו את זה. למדתי ממנו המון ואני חושב שעוד לא היה מאמן כמוהו פה בישראל.
נתניה הפכה להיות הבית שלי. אני מאוד מחובר למועדון ובעיקר לאוהדים, איתם אני בקשר עד היום. זה המקום שפתח לי את הדלת חזרה לבמה המרכזית של הכדורגל הישראלי. מה שעשינו ב-3 וחצי שנים היה מדהים, עם אנשים מדהימים. ניב גולדשטיין, אטפלד, רן קוז`וק ואלמוג כהן אלה אנשים שבאו כל יום לעבוד להשתפר ולשפר את השחקנים, וראו גם את התוצאות בשנים האלה. מבחינתי, היתה לי הרבה תחרות, אבל לקחתי כל הזדמנות שניתנה לי. לא משנה כמה זמן לא שיחקתי ובאיזה תפקיד, אם זה מגן ימין או שמאל, תמיד הייתי שם בשביל הקבוצה ותמיד לקחתי את ההזדמנות.
בשנה האחרונה כבר הרגשתי שלא מעריכים אותי ברמת המועדון, בעיקר מבחינה כלכלית. ראיתי את עצמי נשאר בנתניה עוד הרבה שנים, הייתי מחובר לכולם שם, אבל כנראה שזה לא היה הדדי. החלטתי שאני צריך לחפש אתגר חדש ומקום שיעריך אותי וההחלטה היתה לעבור למקום שהרגשתי שהכי רוצה אותי, ובמקרה הזה זה היה סכנין.
הגעתי לסכנין בחודש ינואר וישר הרגשתי רצוי. סלובו ובירם (כיאל) נתנו לי את הביטחון ואת המושכות וזה גם הביא תוצאות - שני בישולים בחמישה משחקים, נגד מכבי נתניה ומכבי ת"א. הרגשתי שסוף סוף אני מצליח להביא את עצמי לידי ביטוי במקום שסומך עליי. אני מאוד מעריך את סלובו ואת בירם ואת הצוות המקצועי שם ואני חושב שהם עושים עבודה מעולה.
רק שתוכניות לחוד ומציאות לחוד.
במשחק נגד חדרה ישבתי על הספסל והתחיל להתנגן ההמנון. הקהל של סכנין ישב מאחורינו ולא האמנתי למה שאני שומע. קריאות בוז וביזוי של ההמנון. לא הצלחתי לשמוע את ההמנון מתנגן בכלל. הייתי בשוק, לא האמנתי וחשבתי שאני מדמיין. זה המשיך באותו משחק בקריאות נגד מנשה זלקה. סיימתי את המשחק וכל כך התביישתי. ידעתי באותו רגע שאני לא מסוגל לשחק פה יותר. לא הייתה שאלה בכלל.
לא היתה בי גאווה. התביישתי כל כך, גם כלפי מנשה. שקלתי לשלוח לו הודעה, אבל התביישתי. לא היה לי פנים לעשות את זה. בסוף שלחתי התנצלות דרך חבר משותף וביקשתי סליחה על המקרה. רציתי לחזק אותו ולהגיד לו שהוא גיבור.
לאורך כל התקופה ניסו לשכנע אותי לשים את הפוליטיקה בצד ולשחק, אבל בעיניי זה לא היה עניין של פוליטיקה, אלא של ערכים. אני לא אשחק עבור אוהדים שמבזים את סמלי המדינה, ובמיוחד בתקופה כזאת. אני מכיר חיילים במילואים ונופלים שמתו עבור ההמנון והסמלים של המדינה ובעיניי לבזות את ההמנון זה לבזות אותם.
כאב לי שחשבו שלא אכפת לי מהמצב. אני ויתרתי על חצי שנה שלמה, נפגעתי כלכלית מההחלטה שלי לא לשחק וגם מקצועית לא הבינו למה אני לא משחק. הרי התחלתי טוב, עם בישולים ומשחקים טובים, אז מה קרה? לא הייתי יכול לדבר על זה ולהסביר את עצמי עד עכשיו. וחשוב לי שידעו שהערכים שלי ואהבת הארץ ועם ישראל קודמת להכל, גם לכדורגל.
אני יודע שאני מתאים לרמות הגבוהות בארץ ויכול לשחק בכל קבוצה בארץ. כל הזדמנות שנתנו לי, לקחתי. לפעמים לא יודעים להעריך סוג שחקנים כמוני. ילד טוב, כלבויניק שנותן הכל. זה לפעמים מובן מאליו, אבל אני יודע את הערך שלי והתרומה שלי לקבוצה. בארבע השנים האחרונות נתוני ההצלחות של הקבוצה כשאני על המגרש גבוהות יותר מאשר כשאני בחוץ.
אני שחקן מגוון, שיכול לשחק בכמה תפקידים ובשנה שעברה התחלתי להוסיף גם מספרים. אני שמח על הדרך שעשיתי ואני עדיין עושה בקריירה שלי, אני נשאר נאמן לעצמי, דוחף את עצמי לקצה ולא מוותר. זו הדרך שלי ואני לא אשנה אותה. אני מאתגר את עצמי שם את עצמי במצבים של אי נוחות ומתמודד איתם. רק ככה משתפרים. יש לי שאיפות ומטרות גדולות ואחת מהן לשחק בקבוצה גדולה, עם קהל גדול ולהביא גאווה לעצמי ולמשפחה שלי. אני כרגע שחקן חופשי ואני מחפש את המקום הנכון לי, שיוכל להחזיר אותי למקום שאני שואף להיות.
דבר אחרון והכי חשוב, אני רוצה לאחל ולהתפלל לחזרתם של כל החטופים וחזרתם בשלום של חיילי צה"ל הביתה, ושנדע ימים שקטים יותר שבהם נוכל להתעסק רק בכדורגל.
אבו יונס הגיב: "שיהיה לו בהצלחה בהמשך דרכו".
