וההיסטוריה לא תזכור, אבל במחצית הראשונה זה נראה אופטימי מאוד. הנבחרת שלנו באה מול הבלגים החזקים ללא רגשי נחיתות, שיחקה עם אומץ רב והציגה לראווה את הכישרון שלה: אוסקר גלוך היה חד, מנור סולומון הראה מה הוא שווה וגם ענאן חלאיילי התכבד בשער (שנלקח ממנו אחר כך ע"י אופ"א, שהגדירה את השער כעצמי של טימותי קסטאן). אבל עם השריקה למחצית, הכל נגמר.
כי במחצית השנייה, פערי הרמות התגלו מחדש. הנבחרת לא הצליחה לשמור על הרוח שלה, בלגיה התנפלה ולמעשה גמרה את הסיפור תוך רבע שעה. שני שערים תוך שבע דקות מאז ששרק מייקל אוליבר לפתיחת החצי השני, ואחר כך עוד פנדל שהצליח יואב ג`ראפי להציל - היו סטירת המציאות שהנבחרת חיכתה לקבל. בסופו של דבר, כדורגל משחקים תשעים דקות - ובכל התשעים, בלגיה פשוט היתה טובה יותר.
מצד שני, אצל בלגיה ראינו פנומן כדורגל - בדמותו של קווין דה בריינה. הכוכב הבלגי אמנם ידע לא מעט פציעות שעיכבו אותו בדרך, אבל גם בערב יחסית סולידי - ראית כיצד כל נגיעה שלו בכדור היא עילאית, וכל פעולה שלו קידמה את הבלגים לטובה. הנבחרת שנמצאת בחילופי דורות - ועלתה הערב ללא רומלו לוקאקו או טיבו קורטואה, כל אחד מסיבותיו - עדיין סומכת על הגיבור שלה, שהיום סיפק את הסחורה בענק.
אז אחרי הופעה כואבת ומעט מאכזבת, הנבחרת תצטרך להמשיך קדימה. ביום שני, כבר מחכה לה נבחרת איטליה - שתגיע להונגריה לאחר שניצחה 1:3 את צרפת בחוץ, ועם כל האנרגיות. בן שמעון יצטרך לאסוף את השחקנים שלו, ובעיקר להיתלות בכדורגל האמיץ שהיא הציגה במחצית הראשונה - עם קצת יותר יציבות, שתמנע מהם להתפרק שוב.
במובנים רבים, הקמפיין הזה של נבחרת ישראל הוא קמפיין של המינימום האפשרי. ישראל היא אנדרדוג מובהק מול כל שלוש הנבחרות שהיא תפגוש בליגת האומות, ותקווה להוציא את המיטב ממה שנשאר. כנראה שבשביל נצחונות, נצטרך לחכות לתקופה אחרת.