אז לקראת פתיחת העונה, הנה 14 שאלות על 14 קבוצות בליגה שלנו.
מכבי תל אביב - האם יש ערן זהבי חדש?
מאז ש"האקדוחן" חזר לקריית שלום, רבים דיברו על האפשרות הזאת: שזהבי הוא כבר לא זהבי של פעם, החלוץ ששובר את השיאים של עצמו ולא מפסיק לכבוש. אבל ההווה הוכיח שהדיבורים על הפיכתו של זהבי ל"שלום תקווה החדש", מוגזמים. אלא שההחתמה של אלעד מדמון, ובהנחה שדור תורג`מן לא יתעופף עד סוף חלון העברות - ייצרה לזהבי משהו שהוא לא הכיר מאז שחזר: תחרות אמיתית על העמדה. זהבי הוא עדיין החלוץ הבכיר ללא עוררין, אבל בניגוד למה שהלך בעונה שעברה - הוא כבר לא היחיד. ועכשיו נשאר לראות האם מדובר רק באשליה אופטית, או שזהבי מתחיל לסגל לעצמו תפקיד חדש (וצנוע יותר) - כשהפרישה הולכת ומתקרבת.
מכבי חיפה - האם דיא סבע יהיה מכשול או כוכב?
זה היה קיץ לא פשוט למכבי חיפה. היא אמנם קיבלה בחזרה את ברק בכר, אבל עדיין מתקשה להביא זרים, אירופה נגמרה אחרי שלב אחד (והדחה די כואבת) - ובנוסף לכל, יש לה גם משבר אסטרטגי. שריקות הבוז לדיא סבע בחצי גמר הטוטו נגד מכבי נתניה מציבות בפני המועדון אתגר שהיא לא ידעה כבר המון זמן - מחלוקת שבה מצד אחד עומד מי שהוא ללא ספק הכוכב של הקבוצה, ומצד שני חלקים מסוימים בקהל. מדובר בפלונטר שאיתו רוב הקבוצות בעלות הקהל נאלצות לחיות, אבל במכבי חיפה - שהיתה ידועה, ובצדק, כסמל של דו קיום יהודי-ערבי - זה עלול להיות קטלני. במילים אחרות - השאלה האמיתית סביב דיא סבע, היא האם זו עדיין תהיה שאלה בעוד חודש או חודשיים? ואת התשובה תצטרך לספק ההנהלה של המועדון, בראשות יעקב שחר.
הפועל באר שבע - האם קוז`וך הוא האחד?
טראומת העל בקיץ הזה של הפועל באר שבע היא הפרידה מאליניב ברדה - האיש שבמידה רבה ברא את הפועל ב"ש החדשה כשחזר כשחקן בקיץ 2013, נפרד אחרי 11 שנה שבהן היה הכל - כובש שערים ומנהל מקצועי, עוזר מאמן ומאמן, הרים קרן, רץ לנגוח וגם צעק "דיס איז טרנר" בכריזה. והבחירה בדמות שתחליף את ברדה, אחרי הפיטורים המהירים, בכל מקרה היתה מעוררת מחלוקת - אבל נכון לעכשיו, נראה שרן קוז`וך מתקשה להיכנס לנעליים האלה. ולקוז`וך, תמיד, לקח זמן; כך זה היה עם מכבי נתניה, שאותה הוא בסופו של דבר הוביל לגמר גביע ופלייאוף עליון; וכך זה היה גם במכבי פ"ת, עם כהונה שהחלה חלש ונגמרה עם גביע היסטורי. אלא שבאר שבע היא לא נתניה ולא מכבי פ"ת - וקוז`וך יצטרך לספק תוצאות ומהר, כדי לגדול לעמדת המאמן בבירת הנגב. או שיהיה שם מישהו אחר.
זה לא סוד שמערכת היחסים בין הבעלים עם המבטא האמריקאי הכבד לקהל האדום בכרמל אף פעם לא היתה סוגה בשושנים. למי ששכח, אפילו הוקמה קבוצת אוהדים כמחאה נגדו. אבל הסיפור הזה תמיד נגמר, איכשהו, בקבוצה שהביאה תוצאות - והצליחה להרגיע את הגזרה. הפעם, סביב השמועות על מכירה והמחאה הנמרצת של הקהל בגביע הטוטו, ותוך כדי זה שהקבוצה עברה קיץ לא טוב ברמה המקצועית - יש תחושה שהמשבר חי ובועט. ובאמצע, עומד רוני לוי - שהצליח עם הקבוצה בעונה שעברה, אבל צריך לעבוד עם כלים פחות טובים (וזה עוד לפני שהוא עלול לאבד את גיא מלמד). האם הפועל חיפה תגיע להסכם רגיעה חדש - או שרעש המריבה בין הקבוצה לקהל, יקריס אותה שוב למאבקי הישרדות?
מכבי בני ריינה - האם זו השנה של אבו פרחי?
ריינה היתה אחד הסיפורים המעולים של העונה הקודמת. קבוצה קטנה, מיישוב של פחות מ-20 אלף תושבים, שנותנת בראש לגדולות ולעשירות ומצליחה להשיג פלייאוף עליון - בעונה השנייה שלה בליגה הבכירה. אבל עכשיו, מגיעה "תסמונת האלבום השני" - או העונה השלישית, וריינה תצטרך למצוא לעצמה סיפור חדש. אולי זה יהיה הסיפור של סייד אבו פרחי, שהגיע לריינה בהשאלה ממכבי תל אביב, ורק מחפש את המקום לפרוץ בו קדימה. אבו פרחי הוא כישרון לא קטן, ושרון מימר ידוע בתור מאמן שיכול למקסם את הכישרון של השחקנים שלו. הקבוצה מהגליל איבדה הקיץ את פרדי ורגאס, יכול להיות שגם את נמניה ליוביסלבייביץ` - ונואשת למישהו חדש שייקח אותה לעוד עונה מוצלחת. ייתכן ואבו פרחי הוא הפיתרון.
בני סכנין - האם היא עדיין סמל לדו קיום?
כשסכנין פרצה לתודעה שלנו, לפני עשרים שנה עם הזכייה המדהימה בגביע המדינה, היא סימלה לא רק את הכדורגל הקשוח והל(ו)חמני - אלא גם סוג של גשר, בין יהודים לערבים בארץ הזאת. ליאור אסולין ז"ל, שנרצח ב-7.10, היה הסמל המובהק לכך; שחקן יהודי שהופך לגיבור של קבוצה מהמגזר, יחד עם מוסלמים ונוצרים - ובונים ביחד קבוצה מנצחת. אבל גם האידיליה הזאת נדפקה - ביזוי ההמנון השיטתי של האוהדים, העובדה שסכנין עדיין לא ציינה את זכרו של אסולין (אגדת מועדון ללא ספק), וההתרחקות של שחקנים יהודים מהקבוצה (ע"ע פרשת הראל שלום והווידוי של עידו וייר) כתוצאה מכך, שברו את המראה הוורודה שבנו בעמל רב באצטדיון דוחא. האם סכנין יכולה לחזור למשבצת הזאת - שמנסה לחבר ולא לפלג? במציאות הישראלית המסוכסכת, לצערנו, גם זה עומד בספק.
הפועל ירושלים - האם זה הזמן לעליית מדרגה?
בזמן שבצד השני של העיר נעים כל הזמן בין דיכאון לאופוריה (ועוד נגיע לבית"ר), האדומים מהבירה משדרים יציבות. זיו אריה ממשיך זו השנה השישית, שי אהרון הוא עובדה מוגמרת, הסגל האדום כמעט לא השתנה מהעונה שעברה, ואפילו הפתיחה הלא טובה בגביע הטוטו היא משהו שאנחנו מכירים. אבל שני דברים מעניינים כן קרו הקיץ בירושלים - ההחתמות של דיסטלפלד וליש והמשך השותפות עם אורי אלון. ושניהם מציבים אפשרות שאולי הפועל ירושלים מחפשת יותר, מאשר מקום טוב באמצע הטבלה. כמובן שהיא עוד לא קליבר של אליפות, אבל ההתנהלות השקטה מעוררת אופטימיות שאולי היא תחזור לפלייאוף העליון - ואולי אפילו תאיים על אירופה. מה שבטוח - בהיעדרו של הדרבי התל אביבי, ירושלים צפויה לספק לנו את הדרבי הטוב בישראל.
מכבי פתח תקווה - האם זו שנת הירידה?
הקבוצה מאם המושבות היא, ללא ספק, מועדון הפיתוח הטוב בישראל. מכבי פ"ת הבינה את מקומה בשרשרת המזון - היא לא יכולה לאיים על הגדולות, אבל היא כן יכולה להיות קבוצה שמייצרת שחקנים וחיה מהמכירות שלהם; בכל שנה היא מגדלת אצלה שחקנים, משביחה אותם היטב, ואז מוכרת אותם הלאה בסכומים גבוהים. האחרון ברשימה הוא עידן טוקלומטי, שהקיץ צפוי לעבור לשורות שארלוט מה-MLS (לצידו של אקס פ"ת אחר, ליאל עבדה). אבל יש בעיה עם הפורמט הזה - הוא בנוי על המחזור הנוח בנוער, שיוכל לקפוץ לבוגרים; ופ"ת, בשנים האחרונות, נעה כל הזמן בין עונות של הצלחה לבין קריסה ואפילו ירידות ליגה. נכון לעכשיו, מכבי פ"ת מגיעה בכושר נוראי לפתיחת העונה. וכעת נשאלת השאלה, האם אבי לוזון - כנראה הביזנסמן הטוב בכדורגל שלנו - יוכל שוב לשלוף שפן מהשרוול?
מכבי נתניה - האם זו שנת העלייה?
גם מכבי נתניה, כמו מכבי פ"ת, היא אי של חוסר יציבות. בעונה אחת, המועדון עושה פלייאוף עליון ומגיע להישגים; בעונה אחרת, היא מדשדשת ומקבלת תבוסות בבית. העונה הזו בהחלט עושה סימנים טובים, לפחות על הנייר: פרדי ורגאס הגיע מנתניה, מאור לוי הגיע במסגרת עסקת איתן אזולאי למכבי חיפה - וגם לואי חילף הנמרץ ינחת אצל מרקו בלבול. אחרי שנה מאכזבת, נתניה נראית שוב כמו "המרעננת הרשמית" - אבל זה גם העלה את רף הציפיות ממנה לקראת העונה הקרובה. מרקו בלבול קצת נעלם מהפריים בשנים האחרונות, אבל הוא היה ונשאר מאמן כדורגל מצוין שיכול להוביל את הקבוצה להישגים. מה יהיה ההישג? אולי שוב פלייאוף עליון, אולי גמר גביע ואפילו זכייה, ובעיקר להחזיר את הברק שאפיין את נתניה ההיסטורית. הכלים נמצאים שם.
מ.ס. אשדוד - האם חמודי יהיה בריא?
בעונה שעברה, הקבוצה מעיר הנמל נראתה כמי שתחזור לליגת המשנה - רק סיום מוצלח של העונה מבחינתה, והקריסה של הפועל ת"א במקביל, הצליחה להשאיר אותה עם הראש מעל המים. ועכשיו, כשהיא נשארת עם המאמן שלה אלי לוי - ולא עשתה גדולות ונצורות מבחינת הרכש, היא מחפשת את מה שיצליח להוציא אותה ממאבק ההישרדות גם העונה. אחד כזה - הוא חמודי כנעאן. מי ששנים מדובר בתור כישרון גדול, שכל הגדולות כבר הספיקו לרדוף אחריו מתישהו, בעונה שעברה עדיין נאבק עם פציעות - אבל העונה, לפחות בגביע הטוטו, הוא הגיע בכושר. ואשדוד יודעת שגם אם אין יותר מדי רכש או כסף, יש לה נשק סודי שיכול להוות אתגר לכל קבוצה גדולה. עכשיו רק נשאר לאחל בריאות לאחד השחקנים המוכשרים בליגה שלנו, שאולי סוף סוף ייתן בראש באמת.
בית"ר ירושלים - האם היא תתמודד עם הציפיות?
כבר שנים שבית"ר לא ידעה קיץ כל כך טוב: על הנייר נבנית אחת הקבוצות הטובות שנבנו בבית"ר מאז עידן גאידמק - שועה, יונה, טוואמסי, קאני, ג`ורג`, מרסלן; ביציעים, המנויים נחטפים (אנחנו מתקרבים, בשעת כתיבת שורות אלה, בצעדי ענק ל-10 אלף המנויים שנמכרו בעונה שעברה), וגם בגביע הטוטו היכולת נראית מצוין. אבל יש רק בעיה אחת עם הדבר הזה: בפעם הראשונה בעידן ברק אברמוב, בית"ר נאלצת להתמודד עם לחץ להישגיות. כשאברמוב קנה את הקבוצה, איש לא ציפה ממנה לדבר; וכך קרה גם בקיץ שעבר, אחרי התפרקות הקבוצה שזכתה בגביע. העונה, אין לה אליבי - אם היא לא תצליח לעמוד ברף הגבוה שנוצר ע"י הקהל, הרף שהיא עצמה העמידה עם ההחתמות והמשחקים הטובים - היא תהיה בבעיה גדולה. וזה יהיה האתגר המרכזי של ברק יצחקי לעונה הקרובה.
הפועל חדרה - האם היא שוב תסתום לכולנו את הפה?
כמו בכל שנה, המהמרים סביב תחילת העונה מציבים את חדרה כיורדת אפשרית. היא שוב משדרת סקס אפיל של דיקט, בלי החתמות מרשימות ואחרי שהיא איבדה הקיץ שניים מהעוגנים שלה - אלעד מדמון וסמי בורארד. אבל ככה, הרי, אנחנו אומרים כל שנה - ואיכשהו חדרה מצליחה למצוא את הכוחות כדי להישאר בליגה הבכירה. בעונה שעברה זה נעשה כמעט על הקשקש. אז יש לה את חיים סילבס, שיודע איך לעשות את העבודה; ויש לה שני שחקנים בכירים יחסית כמו אדניי ודוניו (אם הם יידעו לחזור בזמן מהמועדון), ובעיקר יש לה את ההיסטוריה - ואת העובדה שגם עכשיו, אי אפשר להמר נגדה.
עירוני טבריה - האם היא תהיה הפתעת העונה?
האתגר מספר אחת שעובר על כל קבוצה שעולה לליגת העל - הוא שאלת השדרוג. עד כמה הקבוצה יכולה להיפרד ממה שהביא אותה עד לליגת העל, ולהביא סגל חדש מהניילונים, שיעזור לה לשרוד במציאות אחרת לגמרי ממה שידעה בליגת המשנה? לפחות על הנייר (זה מה שיש לנו), טבריה עשתה את השדרוג הזה - היא הביאה לא מעט שחקני רכש חדשים, כשהמשותף כמעט לכולם הוא ניסיון והיכרות עם הליגה הבכירה. דניאל טננבאום ממכבי תל אביב, סטניסלב בילנקי ששיחק בשנתיים האחרונות בנתניה, אונדז`יי באצ`ו שהחזיק את ההגנה של הפועל ירושלים, ג`ורדן בוטאקה שהיה בירושלים ובאשדוד - ואפילו חאתם עבד אלחמיד, כנראה הוולקאם המפתיע של הקיץ. אלירן חודידה המשיך מהלאומית, אבל יש לו כלים לא רעים כדי להפתיע את כולנו - ולעזור לטבריה, בעונה הראשונה שלה אי פעם בליגה הבכירה, לשרוד.
עירוני קריית שמונה - האם היא תחזור הביתה?
אחרי עונה אחת בליגת המשנה, הקבוצה של שי ברדה ואיזי שרצקי שוב איתנו. אבל לא באמת - כי קריית שמונה, שתמיד היתה ידועה בתור קבוצה ביתית ומחוברת לעיר שלה, כבר לא בקריית שמונה. כבר בעונה שעברה היא נאלצה להתמודד עם הפינוי מהעיר, בעקבות הירי המתמשך על הצפון; גם העונה היא תארח את משחקי הבית שלה בנתניה. יש קבוצה טובה שנבנתה שם, קבוצה שאמורה לשרוד בליגת העל, אבל עם כל הרצון לדבר על כדורגל - כנראה שזה פחות חשוב. השאלה מספר אחת שלה, ואולי גם של כולנו, היא האם היא שוב לארח במגרש הביתי והקטן שלה בעיר. נדמה לי שעם כל הכבוד לביצועים של לידור כהן או מוחמד אבו רומי, החזרה הזו הביתה - תהיה הניצחון הכי גדול שלה בעונה הקרובה. שלה, וגם של כולנו.
רק שכולם יחזרו הביתה.
