לאחר שניתחנו את השפעת חילופי המאמנים בחמש הליגות הבכירות, הגיע הזמן לעבור "ללחם ולחמאה" שלנו – ליגת העל. בכתבה זו נחקור לעומק את השפעת חילופי המאמנים בליגה הישראלית בין העונות 1992-93 עד 2022-23, נבדוק מיהן הקבוצות שממנות מאמנים בצורה חכמה יותר ובנוסף נראה איזה מאמנים משפיעים לטובה על קבוצותיהם באופן עקבי.
כמה הערות לפני שמתחילים
• במהלך הכתבה תצפו במספר דיאגרמות שההיגיון מאחוריהן פשוט. ציר X (האופקי) מתייחס לממוצע מספר הנקודות במשחק בקדנציה/מספר קדנציות/בטווח זמן מסוים. ציר Y (האנכי) מתייחס לאימפקט של חילוף המאמן (הכוונה להפרש מספר הנקודות למשחק בין מאמן לקודמו בתפקיד).
• הבדיקה מתייחסת למשחקי ליגת העל בלבד ומתעלמת ממשחקי הגביע ומאירופה.
• משחקי הפלייאוף נחשבים, אך הקיזוז לא (הכוונה לקיזוז הנקודות ולא על העונות בהן בוצע הקיזוז).
• מספר המשחקים המינימלי לקדנציה בליגת העל הוא 15, כך שאם מאמן הוחלף על ידי מאמן שהשלים פחות מ-15 משחקים, הבדיקה תעבור למאמן הבא.
• כאשר קבוצה יורדת ליגה, שרשרת חילופי המאמנים נעצרת וממשיכה כשהיא עולה ליגה בחזרה ומאמנה מוחלף לאחר 15 משחקים לפחות.
• "קדנציית קובי רפואה" (מאמן שפוטר וחזר לפני שמחליפו השלים 15 משחקים) תוחשב כקדנציה אחת מאוחדת ולא כשתיים נפרדות.
• במהלך איחוד הקדנציות למאמן, מספר הנקודות לא יתייחס לאחוזי ההצלחה שלו בליגה, אלא למספר הנקודות הממוצע לקדנציה. במילים אחרות, לכל קדנציה יש ערך זהה, ולא משנה אם אותו מאמן השלים 15 או 100 משחקים באותה קבוצה.
• הפועל ירושלים תיכלל בבדיקה כפרנצ`ייז אחד.
• הנתונים באדיבות אתר טרנספרמרקט.
אילו קבוצות מחליפות מאמנים בתבונה?
• לפני שנתמקד בחילופי המאמנים, מעניין להסתכל גם על מספר הנקודות הממוצע שכל קבוצה צברה במשחק (בין 1992-2023) ולראות שהרעיון מאחורי "חמש הגדולות" אינו אמורפי ועדיין חי וקיים. הפועל באר שבע כבר עקפה את הפועל תל אביב ובית"ר ירושלים, אך הבאה בתור, קריית שמונה, עדיין רחוקה משתי האימפריות, שמשחקות העונה בפלייאוף התחתון.
• במקום הראשון הפתעה: הפועל כפר סבא, שיאנית הירידות של הכדורגל הישראלי, מובילה בפרמטר חילופי המאמנים, בפער די ניכר מהיתר. מה שמפתיע לא פחות הוא שחילוף המאמנים המוצלח ביותר שלה לפי הבדיקה, של אלי אוחנה על חשבון אלישע לוי בשנת 2006, הסתיים בירידת ליגה.
• גם בתחתית יש מנצחת בלתי מעורערת, הפועל ירושלים בגלגולה הקודם. יחד עם זאת צריך להיות הוגנים ולומר שהבדיקה מתייחסת לחילוף מאמנים אחד בסך הכל, מישל דיין במקום יוסי מזרחי ב-1999. הפועל פתח תקווה זוכה בתואר המפוקפק של מחליפת המאמנים הכי פחות מוצלחת, מבין אלו שערכו לפחות חמישה חילופי מאמנים, שהשלימו את כמות המשחקים המינימלית.
גרף זה, המתייחס לאימפקט חילופי המאמנים בין 1992-2023, הופיע גם בכתבה הקודמת, לכן לא ארחיב עליו יותר מדי ואתן מספר נקודות ששוות להתייחסות.
• הנקודה הכי מעניינת בגרף היא שהקדנציה הכי מוצלחת מבחינת ממוצע נקודות למשחק וחילוף המאמנים המוצלח ביותר, נערכו באותה העונה, ויותר מכך – בין שני מאמנים שהחליפו אחד את השני. זה נכון שמעשית דרור קשטן ז"ל הוחלף ב-1995 בהפועל חיפה על ידי ויקו חדד ולא על ידי אברהם גרנט, אך חדד לא השלים 15 משחקים. לכן נוצר מצב של "טרייד המאמנים המוצלח בתולדות הכדורגל הישראלי". קשטן, שעבר למכבי תל אביב במקום גרנט, זכה בדאבל, בעוד שהאחרון הוביל את הכרישים למקום הרביעי, לפני ששב לקדנציה נוספת בצהוב.
• חילוף המאמנים המוצלח ביותר אחרי גרנט, קרה ממש לא מזמן, בשנת 2018, כאשר מרקו בלבול סיים את עידן ההולנדים (הקדנציה הקצרה של אלי גוטמן לא נכללת בבדיקה) והוביל את מכבי חיפה למקום השני בשתי עונות רצופות ומשם נותר לברק בכר לתת עוד דחיפה קטנה בדרך לשושלת נוספת.
• בדיאגרמה זו מופיעים רק המאמנים שהופיעו לפחות פעמיים בבדיקה הקודמת – 45 מאמנים בסך הכל.
• ולדימיר איביץ` ומרקו בלבול נותרו המאמנים בעלי ההשפעה הממוצעת הגבוהה ביותר בכדורגל הישראלי, כשאת הפודיום סוגר שם מפתיע מאוד. עמיר תורג`מן לא ממש הותיר חותם במ.ס. אשדוד ובהפועל כפר סבא, אבל מבחינה ההשפעה המספרית הוא גרם לשינוי משמעותי.
• נקודה מעניינת נוספת היא יצחק שום, שרושם את ממוצע הנקודות למשחק הרביעי בטיבו לפי בדיקה זו, אך ההשפעה הממוצעת שלו היא שלילית. למעשה נבדקות כאן ארבע קדנציות (מכבי חיפה 2002-03, הפועל תל אביב 2006-07 ובית"ר ירושלים 2007-08 ו-2009-10), בכולן הגיע להישגים מרשימים (בעיקר במפעלים האחרים) אך במקביל חלה ירידה בכמות הנקודות למשחק בהשוואה לכל אלו שהחליף.
בכתבה הקודמת דיברנו על תופעת "רגרסיה לממוצע" שתקפה לאחר הצלחה גדולה, אבל גם לאחר כישלון. אי לכך, ניתן להתייחס להצלחות כמו של מרקו בלבול במכבי חיפה ואפילו של אוסקר גרסיה במכבי תל אביב, כאל מגמה טבעית. אם הקבוצות האלו משקיעות יותר כסף, הסיכוי שתתקיים הצלחה גדולה הרבה יותר.
אז איך מתעלמים מהרגרסיה לממוצע? במקרה זה לא נתייחס לחילופי המאמנים ובמקום זאת נבדוק מיהן הקדנציות המוצלחות ביותר, בהשוואה לממוצע הנקודות למשחק של קבוצות ליגת העל בין השנים 1992-2023 (את נתון זה תוכלו לראות בדיאגרמה הראשונה).
• גם בבדיקה הזאת גרנט עומד בראש, אך דווקא כאן ניתן להסתייג ולומר שממוצע הנקודות של הפועל חיפה, לא ממש רלוונטי לזה של סוף שנות ה-90, כאשר רובי שפירא הגדיל את התקציבים כדי לזכות באליפות ראשונה.
• שמות מעניינים נוספים הם ניר לוין בהפועל פתח תקווה, אלישע לוי בבני סכנין ושלומי דורה בהפועל עכו שהוציאו את המיטב מקבוצות עם ממוצע נקודות נמוך משמעותית ביחס לגדולות.
• מן העבר השני תוכלו לראות את העשור המאכזב של מכבי חיפה עם הקדנציות של פרד רוטן, רנה מולנסטיין, אלכסנדר סטנוייביץ` וגם של גיא לוזון. באותו אזור תמצאו גם את טון קאנן משלהי "עונת הגלאקטיקוס" של מכבי תל אביב.
מי הם "משני התרבות" המובילים לאחר איחוד הקדנציות?
• אם הייתי צריך לבחור דיאגרמה אחת כדי להסביר על דור המאמנים האחרון, הייתי בוחר בזאת.
• ניתן בבירור לראות את הדומיננטיות המוחלטת של ולדימיר איביץ` במכבי תל אביב, ההצלחה הכבירה של ברק בכר בכל קבוצה בה אימן, את אברהם גרנט שזכה בארבע אליפויות ב-11 עונות ולצידם, דרור קשטן, אלי גוטמן ויצחק שום, שתמיד היו בסביבה, לקחו אליפויות ועברו בנבחרות ישראל.
• יתר המאמנים נמצאים במקום די דומה, קרובים יותר לנקודת האפס ומרביתם משפיעים על קבוצותיהם לשלילה.
לסיכום
עברנו ולמדנו הרבה בשתי הכתבות האלו. אני רוצה להאמין שהממצאים מאחורי מחקר זה ישנו במעט את השיח סביב המאמנים תוך הבנה על מידת השפעתם.
בנוסף ישנה ביקורת על בעלי הבית בליגת העל בעקבות חוסר סבלנותם ופיטורי מאמנים מוקדמים. הסבלנות חשובה, אבל לא פחות חשוב יהיה למנות את האנשים הנכונים, אלו שמשפיעים לטובה על הקבוצה ועושים זאת באופן רציף. אם נראה יותר מאמנים כאלו בכדורגל הישראלי כולנו רק נרוויח.
