לתושבי קריית שמונה אין הרבה סיבות לשמוח מאז אוקטובר. למעשה, העיר שבמשך עשרות שנים ידעה הפגזות, חדירות מחבלים ואיום מתמיד מעבר לגבול, נמצאת כרגע בשעתה הקשה ביותר. כשחיים כפליטים בארצנו ותאריך חזרה לא ממש נראה באופק, כאשר מדי יום מעט האנשים שעדיין בעיר מופגזים וחיים בין אזעקה לאזעקה, קשה למצוא קרן אור באפלה הכללית. והנה, זה בכל זאת קורה, וממקום מאד לא צפוי – כדורגל.
עירוני קריית שמונה עלתה לליגת העל אחרי שנה אחת בלבד בליגה השנייה. איך קבוצה שמייצגת עיר נטושה בכלל מקיימת משחקים? כמו שמכבי ת"א ומכבי חיפה ושאר הקבוצות הישראליות בכדורגל וכדורסל אירחו השנה משחקים בבלגרד ובודפשט, כך הקבוצה של איזי שרצקי נדדה 160 ק"מ בכל פעם שקיימה "משחק בית". אבל בניגוד לנציגות שלנו באירופה, עירוני קריית שמונה בכלל לא התאמנה בבית, ופשוט נדדה בין מגרשים ומקומות, כמו קרקס שנודד בדרכים מהופעה להופעה. יש מועדונים שלא היו עומדים במצב כל כך קיצוני, אולי אפילו קורסים ומסבירים לעצמם ש"חייבים להבין את הסיטואציה", אבל השחקנים של קריית שמונה לא חיפשו תירוצים אלא ניצחונות, ובעיקר לתת לתושבים של העיר המיוחדת הזו סיבה אחת לשמוח – ועשו את זה בגדול.
אני יודע – זה רק כדורגל. בסך הכול משחק, ולתוצאה שלו אין באמת השפעה על החיים. גם אם השחקנים של שי ברדה (המאמן המצוין שלנו) יזכו בליגת האלופות זה לא ישנה את מערך הנ"ט של חיזבאללה, או את התוכניות של צה"ל לתקיפה בלבנון, אבל דווקא בימים כאלו לכל הישג יש משמעות, ולעלייה של קריית שמונה יש משמעות מיוחדת: הנה, למרות הכל אנחנו גם מנצחים.
מי שאחראי יותר מכל על כך הוא איזי שרצקי, איש העסקים שכבר כמעט רבע מאה מהווה את העוגן והבסיס של הקבוצה, ואולי גם של העיר. בשנת 2000, כשהוא הגיע לסייע בכל מיני פרויקטים בתחום הרווחה, הוא מיד הבין את החשיבות של הכדורגל – תחום שבו אפשר ליצור זהות, לגבש גאוות יחידה, ולעורר השראה לחלום רחוק. בסבלנות של דייג זקן הוא המשיך להשקיע, והרים את הקבוצה הנידחת מהליגות הנמוכות ביותר, צעד אחר צעד אל פסגת הכדורגל הישראלי. פתאום דיברו על קריית שמונה ולא בהקשר של קטיושות או פריפריה, פתאום שמעו עלינו בכל הארץ, או כמו שטל ברודי אמר פעם, היינו על המפה.
אולי לאוהדים של מכבי חיפה ומכבי תל אביב הישגים זה דבר נחמד ומתבקש, אבל עבור קריית שמונה האליפות ההיסטורית ב-2012 והגביע ב-2014 היו משהו אחר לגמרי – הם הביאו אור ותקווה לעיר שלמה. קשה להסביר למי שהוא לא חלק מהעיר מה זה אומר לראות את המועדון מניף תארים שהיו שמורים עד אז למקומות רחוקים שכלל לא קשורים אלינו, ואפילו משחק במוקדמות ליגת האלופות.
לספורט יש יכולת לאחד סביבו קהילות. בקיץ בפריז תתקיים אולימפיאדה וכולנו נהיה לכמה רגעים מומחים להתעמלות וג'ודו ושייט וטאקוונדו, נעודד את הספורטאים הישראלים, נתאכזב מכל מפלה ונתגאה בכל הישג. לא מעט ערים נהנו מקבוצות בליגת העל, שאחרי כמה שנים נעלמו מהתודעה. זה קרה לבית שאן, לאשקלון, לעכו ולעוד מקומות, בעיקר בפריפריה. כשקריית שמונה ירדה בעונה שעברה לליגה השנייה חששתי שזה עלול להיות גם הסיפור שלנו, ודווקא בגלל זה ההישג השנה הוא גדול במיוחד. כשאנחנו, תושבי קריית שמונה, מביטים על הקבוצה הזו אנחנו רוצים לראות בה את עצמנו – הנחישות הזו, המלחמה עד הרגע האחרון, הרוח שלא נשברת, וכמובן הניצחון בתום עונה מפרכת – זה העתיד שאנחנו מקווים לעיר כולה.
משחקי ליגת העל, על פי התכנון, יחלו כבר באוגוסט. אולי זו גם הזדמנות להמשיך ולקיים את משחקי הקבוצה בימי שישי או באמצע השבוע, כדי שגם שומרי מסורת יוכלו להצטרף וליהנות מהחוויה. בכדורסל זה הצליח, אין סיבה שהכדורגל יישאר מאחור בנושא הזה.
מה הסיכוי שעירוני קריית שמונה תארח את המשחק הביתי הראשון שלה באיצטדיון העירוני? לא ממש גבוה. אנחנו כבר מתכוננים לעוד חודשים ארוכים מחוץ לבית, אבל מקווים ומייחלים ליום שבו נוכל לחזור ולחיות בביטחון בעיר שלנו, עם הקהילה שלנו, וגם עם הקבוצה שלנו. כשזה יקרה, ואלפי אנשים ימלאו את היציעים ויעודדו את השחקנים בכחול–לבן, נדע שלפחות ניצחון אחד כבר השגנו.