אליניב ברדה חלם להיות האלכס פרגוסון של הפועל באר שבע, וסיים כמו לואיס ואן חאל, עם גביע אחד מרגש ובלי סנטימנטים מבעלי המאה. ברדה בחברה טובה. סמלים גדולים כמוהו קיבלו את השפיץ. אבי נמני, אלי אוחנה, ראובן עטר, כבר היו בסרט הרע הזה. אפילו יעקב אסייאג האלמותי, שהתרחק מעמדת המאמן הראשי כמו מאש, הוזז ממשרתו בבני יהודה. הסוף ידוע מראש, גם אם קשה להשלים איתו. ז׳וזה מוריניו הגדול יוכל לספר לנסיך לב אדום שאלה חוקי המשחק. תביא תארים ולא תבוא לבוסים שלך טוב בעיניים - הלך עליך.
ברדה עשה מעל ומעבר בדרום הפרוע. עם התקציב השלישי בגובהו וכללי משחק שונים ומשונים שנכפו עליו אי אפשר היה להשיג יותר. תביאו לטרנריה את פפ, קלופ וארטטה והם לא מניפים צלחת.
לא רבים שרדו כל כך הרבה שנים בסביבת עבודה תובענית שכזאת. היה עוד מישהו, כמו אליניב, שהצליח לדוג דגים בים המלח ולחולל את הבלתי יאומן. אסי רחמים עשה את זה קודם לפניו, וסיים קדנציה מופלאה עם כרטיס לאי שם וחולצה כלואה במסגרת זכוכית.
למרות האילוצים והמגבלות התקציביות, ברדה משאיר מאחוריו שובל של הצלחות -גביע, אלוף האלופים, ושלב בתים באירופה. איתו באר שבע הדיאטטית הייתה תמיד בצמרת הגבוהה. במשמרת שלו אמיר גנאח עלה כיתה, גורדנה נולד מחדש והאוהדים חידשו את מלאי התותים של זאב נחמה ותמיר קליסקי. ועכשיו, למי ישירו ״אור עולה מן המזרח יום חדש הגיע״? למימר? לקוז׳וך? לאופיר חיים?
ברדה השחקן נתן את הלב, וביום שספג פצצה לחזה במגרש בלהבים כמעט השאיר את הלב על המגרש. הפעם לצמיתות. ביציאה מחדר הצנתורים בסורוקה ראינו אותו מחייך לעולם, מתאמץ לשדר עסקים כרגיל. בשירות הוד מלכותה ברדה עבר פרוצדורות רפואיות ובלבד שהקרדיולוג יחתום לו על הפתק. הימר על הבריאות, העיקר לעמוד שוב על הקווים.
תבינו אותו: בשבילו הפועל באר שבע היא הבית וההחלטה שלא לממש איתו את האופציה כמוה כצו גירוש. מצד שני, ברדה עוזב בראש מורם. איתו הפועל באר שבע לקחה כמה שלוקים מהבאר, בלעדיו היא עלולה לחזור לתקופת היובש.
