עונה קשה בליגה הלאומית עומדת להסתיים ואתמול (שלישי), בני יהודה עשתה צעד משמעותי לעבר חזרה מרגשת לליגת העל, עם ניצחון 1:3 קריטי על מכבי יפו, שהחזיר אותה למקום השני. לפני הניצחון המרגש, הגיעו שתי אגדות הקבוצה, אסי בלדוט וחזי שירזי, לתת קצת מוטיבציה לשחקנים. היום התראיין בלדוט לתכנית "חמש באוויר", שם הוא התייחס לניצחון, למחווה ולעתידו.
"היוזמה? גילוי נאות, עומר פרץ גיסי. מלבד זאת, אלירן עובד הבעלים, אנחנו חברים שנים, אז אני מקורב שם", סיפר בלדוט על הרעיון לשוחח עם השחקנים לפני המשחק, "ללא קשר, זה היה הרעיון של אלירן. איך שקיבלתי הודעה מהדובר, לא היססנו והגענו. יומיים לא ישנתי טוב, כי ידעתי כמה המשחק הזה חשוב, כמה זה יכול להרים את המועדון".
"חשבתי הרבה מה להגיד, כי מי שהיה שחקן והיה במקומות האלה, יש רגעים שזוכרים אותם וזה משחק כזה. זו תפנית לשחקנים, כי הניצחון יכול לתת תנופה למקום הזה. אם היה הפסד אתם יודעים מה היה יכול לקרות. הסתובבתי לפני המשחק בחוץ, אני לא זוכר כבר הרבה שנים כזה טירוף שלה הקהל. היו איזה 7-8 אלף צופים וחגיגה אחת גדולה. שנים לא הרגשתי ככה רעידות בגוף. החדר הלבשה עשה לי דה ז`ה וו".
"אתמול נכנסתי ליציע הכבוד, ראיתי אנשים שכבר 30 שנה באים למשחקים. יש לקבוצה קהל מדהים ואלירן הבעלים לקח את היוזמה. הוא שומע את הקהל ומה שהוא עשה אתמול, אמרתי לו כל הכבוד שחשבת את זה. זה גאונות להכניס את כל הקהל בחינם ואני חושב שזה עזר להכניס 3 אלף יותר ממה שהיו מגיעים".
"קיבלתי הודעות מאנשים ששבועות לא ישנו", סיפר בלדוט, "זה לא קהל רגיל. אבל כמו שאמרתי, לא צריך לירוק ולהעליב. בלי קשר לזה שאנחנו משפחה, הוא עושה עבודה נהדרת. הוא מאמן מצוין. אני מאמין ומקווה שבסוף העונה הוא יהיה על הכתפיים של כולם".
"עומר מעבר לזה שהוא גיסי, אנחנו חברים טובים מאוד. אני לא מדבר איתו על מערכים וטקטיקות. ישבנו בארוחת שישי יחד והוא התבאס מאוד מכל הקללות, אבל הוא יודע שזה הכדורגל. אמרתי לו שאני יודע מה זה הקבוצה. ברגע שיהיה איזה ניצוץ הם יעטפו אותך. גם אני עברתי חוויות לא נעימות כאלה בעבר, אבל עומר באמת בן אדם חם שיודע להתמודד ולהבדיל בין סיטואציות. הוא היה פגוע, אבל זה עבר לו. לראיה, הוא כבר שכח הכל וחזר למשחק האחרון".
בלדוט המשיך וחשף מה הוא עושה בימים אלה: "אני בשנים האחרונות מתעסק באימונים אישיים, אני מאמן שחקנים מכל הקבוצות. מצאתי נישה שטוב לי בה ואני מגדל את הדור העתיד, להרבה קבוצות"
"כשאני פרשתי מכדורגל, לא רציתי לפרוש, אבל הפרישו אותי כמו שאומרים. ברחתי מהכדורגל ולא ראיתי שנה שלמה, אפילו בטלוויזיה. אחרי זה חזרתי, התחלתי לאמן ילדים קטנים, ראיתי שיש ביקוש ושאני טוב בזה. יצאתי לדרך באופן פרטי וכרגע אני לא כל כך מעורב בבני יהודה. אני יודע שהבעלים יפתח את המחלקת נוער, הוא רוצה להחזיר את הקבוצה לימים הגדולים שלה. כל אחד היה רוצה להגיע למחלקת נוער של הקבוצה".
"אתמול, אחרי 7-8 שנים, הרגשתי פרפרים בבטן", הוא המשיך, "אולי בעתיד, אם יהיה משהו שמתאים לי, אני יכול לשקול כניסה לכדורגל, אבל כרגע כיף לי עם מה שאני עושה ואם אני יכול לעזור לקבוצה מבחוץ, אני תמיד אשמח".
"רגע קסום מהקריירה? יש לי רגע שמאוד זכור לי, נגד איינדהובן בחוץ. אני קפטן, אסי בלדוט שהתחיל בילדים הקטנים של בני יהודה בגיל 8, עומד בגאווה מול פ.ס.וו הגדולה. באנו במטרה לנצח. הפסדנו, אבל לחצנו אותם והחטאנו, ממש פספסנו בקצת את העלייה. יש לי תמונות בגיל 8 קפטן בבני יהודה ולהגיע ממקום כזה קטן ללהיות עם סרט קפטן באיינדהובן זו גאווה גדולה".
"בתקופה שלי ושל אלירן ואיציק עזוז, היו הרבה שחקני נוער בבוגרים ומי שנשאר בקבוצה הוא כתום לכל החיים. היום אני יכול להגיד שהם מנסים להחזיר את הימים האלה. אלירן אוהד בני יהודה מילדות. הוא לא בא לעשות כסף, הוא בא להרים את המועדון. הוא אוהב את הקבוצה, הוא היה הולך למשחקים לפני עשרים שנה, הוא בגיל שלי והוא רוצה לשחזר את העבר של בני יהודה. לפני כמה שנים היו גביעים, אירופה וכל התחיל ממחלקות הנוער. וזו המטרה שלו היום".
כשנשאל על חיזוק הסגל לעונה הבאה, בלדוט נמנע: "אני לא נכנס לענייני הסגל. אין לי קטע מקצועי שם ואני לא עובד במועדון. אני גם לא מדבר עם עומר ואלירן על הדברים האלה. כרגע, מה שחשוב זה לנצח יום שישי הקרוב ולעלות ליגה, זה מה שחשוב. סיכומים, סוף שנה, יש עוד הרבה זמן. כשישבתי ביציע ראיתי דבר אחד, אמרתי לחברים שננצח. ראיתי את התשוקה. בליגה הזו במיוחד, הלב והרצון והלחימה מנצח. אני מאוד מחובר גם לכפר שלם, מקווה שגם בני יהודה יעלו ותהיה שמחה בתוך שמחה".
"המועדון רוצה לשנות את הדברים, לא רק בצד המקצועי. הם רוצים לשנות את הפנים של הקבוצה בכל החזיתות ולכן חשוב להם גם לבקר חיילים ובתי חולים ולעשות טקסים. ככה צריך להתנהג מועדון מכודב בליגת העל. כולם צריכים לתרום לדבר הזה וזה מבורך".
