הראל בן ה-10 פנה לאבא שלו בדקה ה-78 בבלומפילד. "בוא נלך, שוב פעם הפסדנו. אני כבר עייף מזה". האבא ביקש שימתין עוד קצת, רק כי הוא התחייב בעיני עצמו לכבד את השחקנים על המאמץ וללחוץ ידיים לשותפים לסבל שיושבים לצידו ביציע. פרידה, חיבוקים, מבט אחרון על הדשא המתרוקן וההבנה שזהו.
מה שהתחיל כעונת שאיפות הסתיים עם ירידת הליגה מפוארת של קבוצה שלבשה אדום אבל לא באמת שיחקה בהפועל ת"א. פער תהומי קיים בין האימפריה האדומה ביציעים לבין כר הדשא המופקר כבר למעלה מעשור על ידי כאלה, שצריכים לצבוט את עצמם כשהם עולים לשחק לעיני 25 אלף איש. בחוץ, צעדות ואמונה, בפנים חבורת לא יוצלחים חסרי מעוף ומחויבות שאפילו לא ראו סיבה ליפול בתיאטרליות על כר הדשא, לנגב את דמעות התנין ולשחק אותה מתנצלים על עוגמת הנפש שגרמו לאלפים. ירידתם המהירה לחדרי ההלבשה היתה בזויה יותר כמעט כמו היכולת בעונה הזו. אשכרה ירידה בלי דמעות, עוד `יום עבודה`. הקהילה של הפועל ת"א נותרה לבד.
כותב שורות אלה האמין בכל ליבו שקבוצת מינצברג יודעת מה שהיא עושה, האמין בדייויד ומייקל שגייסו תקציב גבוה וחשב שהם מינו את האנשים הנכונים כי ככה זה אצל מנהלים ב-NBA. טעיתי בענק. וואלה סליחה. נשבתי בקונספציה מוזרה רק כי זה באמת לא ייתכן שפעם אחר פעם יגיע בעלים שירסק יותר את המועדון.
באיזשהו חדר הלבשה דימיוני נמצא "ספר ההוראות לניהול מקצועי מוצלח". הם מצאו אותו, ניקו את האבק ועשו בדיוק, אבל בדיוק, הפוך. אין טעות שלא נעשתה, אין שגיאה שלא פסחו עליה. פארסה אחרי פארסה כשהשיא הגיע בעקשנות על צדקת דרכם. אשכרה ב-27 בפברואר עוד דייויד אמר: "חן סול יבנה את העונה הבאה". תרחיש מטורלל בפני עצמו גם בלי לרדת ליגה.
המינוי של ה`מנהל מקצועי` זה שיא אחד. אדם חסר ניסיון שבין `הישגיו` נמצאים – שחרור השחקן החשוב ביותר ערב סגירת החלון, חלון חילוש בינואר, הפקרת הקבוצה בידי `מאמן` שלא אימן מימיו וגרם לנזק בלתי הפיך, הבאתו של יוסי אבוקסיס בחטא (אגב, איפה אבוקסיס ביום כזה? משהו? הוא לא סמל של המועדון?) ואז הפקרת הקבוצה בידיו של סלים טועמה, הסמל האחרון שנשאר לבד.
סול יכול היה לתקן כל כך הרבה פעמים, אבל כאחד שיודע הכל הוא היה בטוח שכולם טועים. יהירות במקסימום, הבנה במינימום. אבל כשהוא נכנס לטילט של החלטות הזויות, לא היה מישהו שישים ברקס להידרדרות הזו. בשיחת אוהדים סגורה באמצע העונה הטיחו בו שאלות קשות – התשובות שלו היו: "הכל בסדר, אני מבין אתכם, תגידו מה שבא לכם. מותר לכם". אלו שהיו לפניך ויהיו אחריו הניפו את תמרורי האזהרה וסול חשב שהוא מעל כולם.
להבדיל מיליוני הבדלות, שתי הקבוצות של תל-אביב עלו לערב גורלי. הצהובים הרימו מבטם ליציע וראו את אבא מיץ` גולדהאר בא לפקח ולחזק. כך הוא עושה מהרגע הוא רכש את מכבי ת"א. יש משבר? הוא מתייצב. במרומי שער 1 בבלומפילד לא היה אף אחד, כמה שחקני עבר ואוהדים ותיקים. זהו. כשרוכשים מועדון כדורגל בסדר גודל כזה, זוכים להרבה תהילה, אבל גם לאחריות – אחריות על אלפים שזה כל עולמם. חבורת מינצברג הפקירה את המועדון לרדת. פשוטו כמשמעו. איך אפשר שלא להגיע במצב כזה?!
דיוויד מינצברג הוא באמת אדם טוב שרצה לתרום. הוא גם סיפק לצוות המקצועי תקציב גבוה וכלים לעבוד. אבל בעת משבר, כשמנהל העבודה שלך לא מתפקד, אי הגעתך דינה כהפקרה מוחלטת. זום זה לא פיתרון. "זה המעט שיכולתי לעשות. אנחנו מנסים", אמר לי עמית פסט, המנכ"ל בעל כורחו, דקות לפני הפתיחה כשהוא נפעם מעוצמת האירוע ומנסה להיאחז בכל כוחו בהיסטוריה ובקהל. לזרוק עליו ועל טועמה את האחריות לתקן את השטויות הרבות נעשו זו חרפה. לא פחות. גם אם יושבים בוושינגטון וממתינים שאדמונד ספרא יאשר את העסקה והם יוכלו לשוב לפסטורליה של חייהם.
אין קלישאה מטופשת יותר מ"תרדו לליגה הלאומית, תשתקמו ותחזרו חזקים". חרטא בפיתה. הליגה הלאומית היא בור שחור עגום ונורא, עם אצטדיונים של לאומית, קהל של לאומית, שעות של לאומית ואפס רידוש. כאילו להגיד לאוהד האדום – עכשיו, במשך לפחות שנה, אתה לא תהנה מכדורגל, לא תחווה פרפרים של דרבי או נסיעה לסמי עופר. ליגה מקצוענית בעמידה על המגרש ונפילה לכר הדשא כשמובילים. מי נענש פה? נכון, אלה שלא נוטשים לעולם. מינצברג יחזיר לעצמו את ההשקעה ויעלם לתוך השקיעה האדומה.
בהנחה ועסקת ספרא תצא אל הפועל, למועדון האדום יש עתיד ורוד – קהילה חזקה, שורשית ועוצמתית שתחזור, אולי כבר תוך שנה, למרכז הבמה. יש כאלה שבנויים על `קהל של הצלחות`. אוהדי הפועל הם `קהל של כישלונות`. באים כשרע. באים יותר כשנורא. רק לחשוב מה יקרה כשזה יילך. אחרי 12 שנים של חושך בלי אור, הם, יותר מכולם, ראויים לבעלים שיכבד אותם, שחקנים שישחקו בשבילם ואנשי מקצוע שיגרמו להם נחת. הפועל ת"א נמצאת ב-12 שנים של קטסטרופה שחייבת להיגמר. מבחינתם, רק שהאור בקצה המנהרה שלא יהיה רכבת.
הראל, הילד מפתיחת הטור חזר מבואס מבית הספר, כמו גם מאות ילדים שחזרו מאוכזבים מבלומפילד. המשימה הראשונה במעלה היא שהם לא יישברו. יותר מדי בעלים, פחות מדי הצלחות. כל מי שהיה חלק מהאירוע הטראומתי הזה צריך לזוז הצידה וללכת שוב, בפעם המי יודע כמה, לעידן חדש. כי יותר גרוע מזה פשוט לא יכול להיות.
האזינו לפרק החדש של עולים לרגל
