אחרי חודש בלהות, חודש שקימט אותנו לחלוטין ודה פקטו סיים את העונה, חודש שבו כרינו לעצמנו, בסיוע גורמים כאלו ואחרים, בור שאי אפשר לצאת ממנו, הגיע תורו של משחק העונה בבלומפילד. מסוג המשחקים שיכול להוציא את הקבוצה לדרך חדשה, לתת בוסט להמשך ואולי להזריק מעט עניין להמשך הליגה - ובאותה מידה, יכול גם להנחית בומבה על ראשינו ולהבהיר לנו שתחתית הבור עמוקה משחשבנו. לא אשקר, חששתי מאוד מקיומה של האופציה השנייה. משהו בשפת הגוף הרפה ובאופן כללי, ביציאת האוויר הקולנית מגלגלינו במשחקים האחרונים, בייחוד ההדחה מול נתניה, אמר לי שהווקטור של המשך העונה הוא בכיוון אחד - למטה.
מזג אוויר הזוי קידם אותנו בבואנו לסוכה נטולת הגג של חולדאי, וגשם שטף את רחובות יפו וכמובן, גם את משטח הדשא. הכדור טס על המשטח, והפתיחה הייתה סוערת במיוחד. כמו תמיד, המשחק שתמיד מבטיח ותמיד מקיים, הקלאסיקו של הכדורגל הישראלי החל בסערה שתאמה את מזג האוויר. אחרי עשר דקות טובות מאוד שלנו ושתי הזדמנויות קורצות מאוד, הגיעה נסיגה והתבטלות שהסתיימה בטעות של שריף כיוף ובדחיקה של ערן זהבי. או בוי..
השער הוביל, כרגיל יש לומר, לרבע שעה בערך שבה מכבי תל אביב דחקה אותנו לאחור וחתכה שוב ושוב באגפים, בעיקר דרך דוידה, מבלי יותר מדי תכלס, אמנם, אבל כן בשריקות של כדורים בתוך הרחבה. לאחר סיום גל המומנטום הזה, בערך מסביבות הדקה ה-30-35, השתלטנו בחזרה על המשחק, בקדימון למחצית השנייה. החזרה ל-4-3-3 הקלאסי והמייצג של מכבי חיפה במחצית השנייה הביאה לחשיפת האמת כפי שהיא. לא חושב שמישהו שעיניו בראשו ומעט אובייקטיביות בתרמילו וראה אתמול את המשחק יכול להתכחש או לפקפק בשאלה מי הקבוצה הטובה יותר מבין השתיים.
ברמה הפרסונלית, אפשר לציין לשבח את ליאור רפאלוב, שלקח על גבו את הקבוצה לאורך כל המשחק, הפגין מנהיגות ומלחמה אדירה, למרות שלא היה מדויק באופן עקבי בפעולות שלו. המצטיין היה, כמובן, מחמוד ג`אבר. איזה הבדל עצום בין מכבי חיפה איתו ובלעדיו. הניידות, החוכמה, היכולת האישית, כמה העונה יכלה להיראות אחרת אם רק היה חוזר מוקדם יותר. הציוות שלו עם עלי מוחמד משלים מרכז מגרש נהדר, שאתמול שלט ללא מיצרין במגרש ברוב שלבי המשחק.
אין ספק וצריך לציין - הפציעה של ואן אובריים הייתה משמעותית בהקשר הזה, והיעדרו והחלפתו בדן ביטון הייתה טעות משמעותית מצידו של רובי קין, אבל עדיין - גם לפני כן, הצמד הזה נתן עבודה מצויינת.נוסף אליהם, דניאל סונדגרן במשחק נהדר, עשה עבודת קודש בשיתוק מילסון, בתוספת עזרה וחיפוי מחבריו.
בחלק הקדמי, דין דוד עודנו חלוד וזה ניכר, אבל התנועה שלו בלי כדור היא נכס שהיה לנו קשה מאוד להסתדר בלעדיו. אולי עכשיו, לכשיצבור יותר כושר משחק, נוכל ליהנות שוב מהרבה יותר דינמיות בחלק הקדמי וממצבים, שומו שמיים, אליהם כמעט לא הגענו במשחקים הקודמים.
ומבעד הענן הגיח ענאן חלאיילי, שכל המשחק זכה לליווי ברמת אישיות בכירה בביקור דיפלומטי במדינה זרה, והפגיז זונדה לצדו השמאלי של משפתי. רק בקשה אחת אליך, ילד - אחרי שתסיים את הקריירה הארוכה והמוצלחת שלך, ותנתץ, אינשאללה את כל תקרות הזכוכית של כדורגלן ישראלי בזכות כל הנתונים המרשימים שלך, אל תשכח לאן לחזור.
ומן המגרש אל הקווים - הדמות הטראגית של העונה הזו היא, ללא ספק, מסאי דגו. אין צרה שלא נחתה לו על הראש, מה שעשו לו עם סגל השחקנים זה בגדר מעשה מגונה, מכת פציעות שלקוחה מההגדה. כמו רכב שבכל פעם שהוא מנסה לצבור תאוצה, מורידים ממנו גלגל אחד, בזמן שמישהו מהצד זורק מתחתיו עוד ועוד מקלות.
ובכל זאת, ועל אף חודש נוראי שלו, הדבר האחרון שמגיע לו הוא לסיים את תפקידו בבושת פנים. לבי יוצא אל האיש, ואני בהחלט רוצה ומייחל שיסיים את העונה הזו, ואת תפקידו כמאמן, בדרך המכובדת ביותר שרק אפשר. לצד כל הקשיים ועל אף התקופות הפחות טובות, הוא הצליח להרים את הקבוצה לגבהים, לצאת למסע אירופי לא פחות ממופלא ולהוכיח שהוא ראוי בהחלט לתפקיד.
האם אחר, ברק בכר ספציפית, היה עושה את הדברים אחרת? טוב יותר? אולי, ואולי לא. מה שבטוח, את הדרך והעבודה שעשה מסאי דגו צריך כל אוהד ירוק להוקיר ולכבד, עד לשריקת הסיום של העונה הזו. בטח ובטח שהוא צריך לזכות ליחס וכבוד גדולים הרבה יותר ממה שהוא זוכה לו מהתקשורת החיפאית.
אז כן, עשינו משחק יוצא מן הכלל במחצית השנייה, באמת. הכניסה של קינדה בכלל הפכה את ההתמודדות למשחק חתול ועכבר קלאסי שהיינו רגילים לראות בבלומפילד, רק בהיפוך תפקידים, בשנים עברו. אין לי ספק, מכבי חיפה, על כל תלאותיה, שבריה וצרותיה, היא קבוצה טובה יותר ממכבי תל אביב.
אבל בשורה התחתונה - גם היכולת הנהדרת שלנו לא הספיקה בכדי להשיג את שער הניצחון. היינו קרובים לכך, אבל כמעט לא נחשב. חשוב היה לתת משחק טוב בבלומפילד, להתאושש ולהרים בחזרה את הראש, אבל התוצאה, בסופו של דבר, לא הייתה מספיק טובה, וככל הנראה חרצה סופית מוחלטת ובזנטית את גורל האליפות. הצלחת תנדוד השנה, בתקווה שבאופן זמני, במורד כביש החוף.
העונה הזו מזכירה לי במובנים מסויימים את עונת 94-95, עונה שבה היינו גדולים על מכבי תל אביב במפגשים הישירים, אבל הפסדנו נקודות באופן רשלני ופושע לנמושות הליגה, סטייל אשדוד, בית"ר תל אביב והפועל בית שאן. ואליפות, בסופו של דבר, היא עניין של התמדה ושל עקביות. לא הצלחנו לגלות את העקביות הזאת, מלא מעט סיבות, חלקן קשורות בנו וחלקן לא, ולכן לא נזכה, ככל הנראה, השנה באליפות. לא תמיד הקבוצה הטובה יותר זוכה באליפות, ככה זה.
אבל יש לא לזכות ויש לא לזכות. ההתבטלות וההתפנצ`רות של השבועות האחרונים הם משהו שמועדון כמו מכבי חיפה לא יכול להרשות לעצמו. הפסד אתמול היה יכול לדרדר אותנו לשפל תחתית חדש, והסכנה, כאמור, לא לגמרי חלפה. אפשר לראות שקשה לנו מאוד מול קבוצות שמסתגרות מולנו, וכל קבוצה, מסתבר, מסתגרת מולנו. למעשה, מכבי תל אביב היא אולי היחידה בפלייאוף הזה שתיתן לנו שטחים כפי שנתנה אתמול בנקודות מסויימות. ובל נשכח, למרות המשחק הטוב מאוד שלנו אתמול, בעיקר במחצית השנייה - אנחנו עם שבעה (!) משחקים רצופים בכל המסגרות ללא ניצחון.
ובכל זאת, העובדה שמכבי תל אביב לא ניצחה אותנו העונה בבלומפילד, ואף הייתה פחות טובה משמעותית בכל אחד מהמשחקים, יש בה בהחלט בכדי לעורר גאווה ולהשיב מעט, רק מעט, מהצבע שנשדד מלחיינו במהלך החודש הקטסטרופלי מקצועית שעברה הקבוצה.
בכלל, גם העובדה שמכבי תל אביב הבטיחה, הלכה למעשה, את האליפות אתמול, לא אמורה לשנות. כל עוד דולק הנר, כל עוד יש סיכוי תאורטי ולו הקלוש ביותר, מחובתנו להמשיך ולרדוף, לנסות לקזז את ההפרש בכל מקרה ולגרום להם להזיע עבור הכתר שהיה שלנו שלוש שנים ברצף. וגם, לא פחות חשוב, לחזור וליהנות מהכדורגל, גם ביציעים וגם על הדשא. בתוך כל העומס, ובתי הדין, והשיט שמסביב, הלך לאיבוד הכיף.
אין זמן טוב יותר מיום שבת בסמי להחזיר אותו.
לסיום, אי אפשר להתעלם מהמציאות הקשה שמלווה את העונה הזו. הלב של כולנו נשבר עם הישמע בשורות האיוב על הירצחו של אחינו הירוק, אלעד קציר ז"ל, בעזה. בכל שבוע אני קורא כאן להשיב את החטופים, וחיי כל אחד ואחד מהם יקרים מפז, כל אחד ואחד הוא עולם ומלואו. אבל אלעד, כמו ענבר היימן ז"ל, הוא חלק מהמעגל הקרוב ביותר אליו אני משתייך, קהילת האוהדים של מכבי חיפה. כל כך רציתי שזה ייגמר אחרת, כל כך רציתי להזמין את האיש שמעולם לא הכרתי לבירה ברחבה הגדולה של סמי, לחבק אותו ולהחזיר אותו לחיים עצמם, לטירוף שהוא חלק בלתי נפרד מאיתנו.
בחסות אירגון טרור רצחני ושפל, נלקח מאיתנו הסוף הטוב הזה, ואווירת הנכאים והכאב על אלעד ועל כל אלו שכבר לא ישובו עוד ילוו אותנו שנים ארוכות. אבל דבר אחד אני מבטיח עבורך, אלעד, ועבור כל האחים שכבר לא איתנו - לפני כל משחק נרים כוס אחת גבוה באוויר, קודם כל ולפני הכל לכבודכם ונגיע לחלוק לכם כבוד ואהבה באוהל ההנצחה. ולעולם, לעולם לא נשכח אתכם.
שבוע טוב וירוק לכולם, תוציאו אותם כבר מהגיהנום.
