בשנה שבה הכל השתנה, יש נתון אחד שצריך עדיין להזכיר - גם בשעה הזאת: יוסי אבוקסיס הוא, בסבירות הגבוהה, אחד משלושת מאמני הכדורגל הבכירים שקיימים היום בישראל. עם הקבלות שהשיג בקריירה, קשה להתווכח - גביע בבני יהודה, גביע בהפועל באר שבע, גביע בבית"ר ירושלים, פלייאוף עליון עם בני סכנין ומעורבות בקבוצה הכי גדולה בהיסטוריה של הפועל תל אביב, זו שזכתה בדאבל ב-2010. אבוקסיס הוא אחד משני המאמנים הישראליים היחידים שמצליחים להביא תארים בשנים האחרונות. את זה אי אפשר לקחת ממנו.
אבל גם אי אפשר להתעלם מהעובדה שמדובר, ללא ספק, בשנה הקשה ביותר שאבוקסיס חווה מאז שמונה למאמן. שנה שבה הערך שלו כמאמן בכיר בכדורגל שלנו נפגע מאוד - במציאות שבה, כמאמר הביטוי האמריקני הנדוש, "אתה טוב כמו המשחק האחרון שלך". הוא יוצא מהפועל תל אביב עם 18% הצלחה - וגם אם לכישלון המטורף הזה יש אבות רבים, הוא עדיין אחד מהם. פחות משנה אחרי שהיה על גג העולם וחגג את הגביע עם בית"ר ירושלים, הוא מסיים את העונה שלו - בהודעה שבה המועדון שפיטר אותו, אפילו לא מודה לו על המאמץ.
וכן, כולנו חכמים בדיעבד, גם כותב שורות אלה. אבל אי אפשר שלא לחשוב על החלטה אחת משמעותית, שהיא יסוד הקריסה הזו של אבוקסיס לקראת סיום עונת 2023/24. כי ליוסי אבוקסיס היתה סיטואציה בכלל לא רעה: היה לו מועדון שאהב אותו (גם הקהל שהיה מסוכסך איתו קשות בעבר, כבר הספיק לסלוח), בעלים שהוא מחובר אליו ביותר ממובן אחד, ובעיקר את השקט והיכולת לעבוד. היה לו, לכאורה, כל מה שמאמן כדורגל יכול לרצות. אבל אבוקסיס, כמו בני פורמן בשיר המפורסם של אריק איינשטיין ז"ל, רצה יותר.
האתגר והמעבר להפועל תל אביב, כשבדיוק התפנה לו הג`וב, קרץ לו. הוא ראה איך הוא מסוגל, במו ידיו, להציל את מועדון נעוריו - וזרק את הכל בדרך. עם כל הכבוד למאה אוהדים ששרקו בוז אחרי התיקו הביתי עם הפועל פתח תקווה (והאלף שעודדו למרות הבוז), סביר מאוד להניח כי לא בגללם אבוקסיס עזב את בית"ר ירושלים. הוא עזב כי הוא ראה אפשרות ואלטרנטיבה טובה יותר במקום אחר. ובשביל זה, הוא הסכים להשליך הצידה הכל - את הבעלים שלו, את הקהל שאהב אותו, את כל העבודה שהשקיע במשך קרוב לשנתיים.
וכן, כולנו חיים בסופו של דבר על מבחן התוצאה - אבל במבחן הזה, אין ספק שמדובר בהחלטה הכי שגויה שקיבל עד כה בקריירה. מזכירה מאוד, במובן הזה, את העזיבה של בני יהודה לפני ארבע שנים - לטובת ההרפתקה עם הפועל באר שבע, פוסט ברק בכר. גם שם, אבוקסיס כבר התווה דרך, בנה משהו יציב, ייצר משהו שיכול היה להמשיך עוד שנים - וזרק בשביל סטוץ רגעי. הרומן עם הפועל באר שבע אמנם היה ארוך יותר מזה של הפועל תל אביב בגלגול הנוכחי, אבל גם הוא לא נגמר באהבה גדולה.
הלקח שאבוקסיס, ואולי גם כולנו, יכולים ללמוד - הוא שאם יש לך משהו טוב במקום מסוים, שווה להחזיק איתו מעמד. לא תמיד הדשא של השכן ירוק (או אדום, במקרה הזה) יותר, לפעמים הוא פגום ממש. כי אחרי שאתה עושה כבר מהלך כזה, מאוד קשה לתקן. לפתוח את המנעול על הלב, של מי שהשארת מאחור.
בית"ר ירושלים, אגב, יצאה מורווחת מכל הסיפור. היא מצאה מאמן שכן מוכן לבנות, ושהרבה יותר מתאים לרוח ול-DNA של המועדון - ברק יצחקי. וכמה זה אירוני שדווקא בית"ר היא זו שנותנת את החותמת הסופית לעונה הזאת של יוסי אבוקסיס. ואם בקלישאות עסקינן, אז זו בדיוק הקלישאה על האנשים שאתה דורך עליהם בדרך למעלה - כדי לפגוש אותם שוב בדרך למטה.
קריירה של מאמן כדורגל היא מסע ארוך, שלא נגמר היום - ואבוקסיס כבר חווה רגעי שפל, גם אם הקריירה שלו אינה מאוד ארוכה. אבל ברור שבכל מקום שבו הוא יעבוד בפעם הבאה, אבוקסיס יצטרך להיזכר שהוא קודם כל צריך להיות מחויב למקום שבו הוא נמצא. לא לפזול לאפשרויות אחרות, אלא לסמוך על הכאן והעכשיו. ברגע שמסתכלים יותר מדי לצדדים, שוכחים את הדרך.
"לאן אתה רץ,
מה בוער לך?
עזוב את השטויות לך תנוח
אל תסכן את מה שיש ויש לך הרבה,
בני פורמן..."
