אבל גם בתוך הדבר הזה, יש יוצאים מן הכלל. יש רצפים שבהחלט מעידים על כיוון ורוח של שני מועדוני ספורט. והדוגמא המובהקת ביותר, לפחות בישראל, היא הדרבי התל אביבי. היום, 26 באפריל, מלאו עשר שנים בדיוק לפעם האחרונה שבה האדומים הצליחו לצאת מהדרבי כשידם על העליונה. עשר שנים ארוכות, שמרגישות הרבה יותר בעיניו של אוהד ספורט ממוצע. ובעיקר, התחושה היא שהרצף הזה לא הולך להיעצר בקרוב.
זה מרגיש כמו היסטוריה רחוקה, אבל בתחילת המילניום הנוכחי - דווקא הפועל היתה הקבוצה שמנצחת דרבים. שוב ושוב. ב-2010, בדרבי שהסתיים ב-2:4, היא אפילו שברה את המאזן העירוני והצליחה לעקוף את מכבי בכמות הניצחונות. תסתכלו היום על המשחק הזה, וזה מרגיש כמו עולם אחר. הפועל התקפית, יוזמת, דומיננטית מהשנייה הראשונה - ומצד שני, מכבי מפוחדת, סופגת שער אחר שער ומתפללת שהמשחק ייגמר.
המציאות היום - בדיוק הפוכה. התחושה היא שלמכבי יש את היתרון ביד הרבה לפני שהמשחק מתחיל, ואצל הפועל - למרות השינויים הרבים בסגלים, במאמנים ואפילו בבעלים - יש תחושה של הפסד ידוע מראש. וכשמדי פעם הם עוד עולים עם מחשבה של "אולי הפעם זה אחרת", הם רק מקבלים בראש עוד יותר.
אז ניסינו לנתח את שורשי הפער הזה - איך הגענו למצב שבו בעשור האחרון, בני יהודה ניצחה את מכבי יותר מאשר הפועל? הלכנו לנתונים, דיברנו עם כמה שחקנים שחוו דרבים מקרוב - והנה התוצאות.
אם נחזור לרגע למושג "הרצף" - אמנם ברור שלא מעט דברים משתנים, אבל יש משהו בדרבי התל אביבי שעובר כחוט השני בין קבוצה אחת או אחרת - הן בצד האדום, ובוודאי בצד הצהוב. עוד ניכנס לפער המקצועי בין הקבוצות, אבל אפילו ברמה המנטלית זה משפיע.
עמרי בן הרוש, ששיחק במדי מכבי בדרבי האחרון שבו הפועל ניצחה - והיה שותף גם לעשור שבא אחר כך - מאשר: "מבחינת השחקנים זה מאוד חשוב", הוא אומר לנו. "מאזן כזה נותן הרבה ביטחון, וכמובן שזה נותן הרבה גב מהקהל, שמבחינתו זה אחד הדברים החשובים".
יובל שפונגין, שגדל במכבי תל אביב ועבר לא מעט דרבים בחייו, קצת מסויג: "מבחינת השחקנים זה נחמד וכיף", הוא אומר, "אבל בטוח שלאוהדים זה יותר משמעותי. בכל מקרה ברור לשחקנים שהפוקוס חייב להישאר על הדברים המקצועיים והטקטים כדי לנצח את הדרבי הבא ולא בסטטיסטיקות".
עם זאת, הוא מוסיף: "אין ספק שכשאתה נמצא בקבוצה חזקה יותר, אתה מרגיש בטוח יותר, וזה משפיע לטובה על השחקנים שמשחקים בבטחון גבוה יותר, מתמודדים עם הלחץ ומתאוששים מטעויות בצורה טובה יותר. ההיבט המנטלי משחק פה תפקיד, אבל עדיין, לא סתם יש את המשפט המפורסם: לדרבי חוקים משלו.. כך שתמיד הדריכות והמוכנות היא בשיא".
אבל מעל הכל, ועם כל הכבוד לאוהדים ולאווירה, יש כאן פשוט פער שהולך ומתרחב בין שני מועדוני ספורט בכיוונים שונים: מכבי ת"א שנמצאת בתקופת שגשוג, והפועל ת"א שנמצאת בקריסה. ובשביל זה, כדאי להסתכל במספרים.
למכבי תל אביב, לאורך כל העשור הזה, היה רק בעלים אחד - מיץ` גולדהאר. הפועל תל אביב, בעשור, כבר החליפה ארבעה בעלים שונים למועדון - אז, זה עוד היה חיים רמון, אחריו בא אמיר כבירי, אחריהם הניסנובים והעונה עברה הבעלות לאחים מינצברג. בעונה הבאה אולי יהיה שם בעלים חמישי - ממשפחת ספרא.
מכבי תל אביב החליפה בעשור הזה 14 מאמנים - שזה המון, אבל בעיקר מעיד על סוג המאמנים שהיא מביאה; מאמנים זרים, שמגיעים בדרך כלל לעונה אחת עד שהם מוציאים מקפצה יותר טובה. הפועל תל אביב, בתקופה המקבילה, החליפה 21 מאמנים - ורק בעונה אחת מתוך העשור הזה, היה שם מאמן שהתחיל את העונה וסיים אותה (באופן אירוני, המאמן הזה הוא ניר קלינגר - מי שנחשב לאחד מגדולי המכביסטים).
ועם כל הכבוד לקלישאה ושמה "לדרבי חוקים משלו", כנראה שבכל זאת חוקי הכדורגל תופסים גם על הדרבי. כי בעוד הפועל תל אביב בעשור הזה היתה שבע פעמים בפלייאוף התחתון (ועונה אחת בליגה הלאומית), וארבע פעמים סיימה במקום ה-10 או מתחת; מכבי ת"א ירדה מהמקום השלישי רק פעמיים בעשר שנים, לקחה שלוש אליפויות (הרביעית, כנראה, בדרך) והגיעה ארבע פעמים לשלב בתים אירופי. אותה עיר, גלקסיות אחרות מבחינת הישגים.
אבל בסופו של דבר, הפער הגדול בין שתי הקבוצות מתחיל ברמה הניהולית. במשך העשור הזה, מיץ` גולדהאר לא רק השקיע המון מהכסף שלו (וכסף, בסופו של דבר, הוא השורש של הכל) - אלא גם בנה מערכת מקצועית יציבה במועדון. משהו שמאפשר למכבי ת"א לא רק להביא שחקנים ברמה גבוהה, אלא גם לייצר מתוך המערכת שחקנים שמורגלים להישגיות - ומהווים את הבסיס להצלחה גם בדורות הבאים.
בהפועל, לעומת זאת, הבלאגן חוגג. ארבעה בעלים בעשור הם לא משהו שאפשר לעבוד איתו לאורך זמן. קשה לייצר תהליכים, כשהתחושה היא שאתה רק עוד אחד בתור. העונה, האחים מינצברג קנו את המועדון מתוך שאיפה לבנות שם משהו אמיתי וארוך טווח, אבל גם הם עוזבים - ככל הנראה - אחרי שנה אחת בלבד. הפועל, מכל מיני סיבות, עדיין לא מצאה את האיש, או האנשים, שינהיגו אותה לתקופה של יציבות.
"לדעתי זה מתחיל מלמעלה", אמר שפונגין. "ברמת הארגון, הסדר, ההתנהלות - וממשיך בקבלת החלטות בכל הנוגע לצוותי אימון, סקאוטינג, מדיניות, אסטרטגיה ועוד וכל זה מביא בסופו של דבר לבניית קבוצה הרבה יותר בריאה, מאוזנת עם בסיס טוב יותר. אין ספק שאי אפשר להתעלם מהעובדה, שקיים גם הבדל כלכלי ותקציבי שמאפשר להביא שחקנים טובים יותר".
בן הרוש הוסיף: "אני מאמין מאוד גדול בדרך ובתהליכים ארוכים ונכונים. זה בא לידי ביטוי בשחקנים איכותיים לאורך השנים, ובדי.אנ.איי מאוד ברור מצד מכבי שמביא תוצאות לאורך זמן".
רוחות של שינוי?
לכתבה הזאת יש קונטקסט שאי אפשר להתעלם ממנו. הדיבורים על קבוצת בעלות חדשה בהפועל תל אביב - שאולי תיכנס עם יכולות כלכליות ברמה גבוהה, בהחלט מעלים את התהייה: האם הרצף הזה עומד להישבר? מצד אחד היכולות המסתמנות של ספרא הן משהו שאי אפשר להתעלם ממנו (ולמעשה, פעם ראשונה מאז ימי סמי סגול שיש להפועל גב כלכלי משמעותי); מצד שני, הפועל בהחלט זוכרת את הנסיכים שהבטיחו לה מלוכה ולא הביאו אפילו אתונות.
אבל עם כל הכבוד לשינויים האלה, קשה להתעלם מהעובדה שהדרבי התל אביבי הוא אולי היריבות הכי מיוחצ"נת, והכי מסקרנת ברמת הקהל - אבל גם היריבות העירונית הכי פחות תחרותית. התחושה היא שהפער המקצועי, שהולך וגדל, בתוספת הדרייב שיש למכבי כשהיא מגיעה לדרבים - יקשה מאוד על הפועל לקחת דרבי בעתיד הנראה לעין.
לא מעטים זוכרים, אבל גם אותו דרבי באפריל 2014 שבו הפועל ניצחה, היה בעיקר בגלל מכבי - שהגיעה למשחק קצת פחות מרוכזת מהרגיל, בדמדומי העונה וכשהאליפות כבר הובטחה. זה מה שאפשר להפועל להבקיע שני שערים תוך 11 דקות, ולמעשה לגמור את הדרבי לפני שהוא התחיל. קשה לחשוב מתי מכבי תגיע שוב לדרבי כשהיא בכזה סטייט אוף מיינד.
רצפים עתידם להישבר, וסביר להניח שמתישהו יימצא הפוקס שיאפשר להפועל תל אביב לנצח את היריבה העירונית שלה. אבל את הדומיננטיות והפער בין שני המועדונים - היא תצטרך לעבוד קשה מאוד כדי לסגור. עשר שנים שתל אביב צהובה, ולא נראה שהצבע הזה הולך לרדת בקרוב.
השתתפה בהכנת הכתבה: ליאת ביתן
