בלילה שבין מוצ״ש לראשון, כשראשוני הכטב״מים מאיראן חדרו למרחב האווירי של ארץ הנגב, רק אופטיקאי שמרכיב עדשות ורודות ראה בעיני רוחו משחק עם קהל בטרנריה כעבור 36 שעות. לילה לבן עבר על הברדות, אימון הבוקר נדחה לערב, פוקו המבוהל איחר לאספה, ואנטוניו ספר ניסה לשווא להבין איך מתגוננים מפני מל״ט מתאבד וטילים שמדברים פרסית. הפחד מפני תאקל עם גוג ומגוג היה מוחשי.
ליתר ביטחון, ברדה אימץ את הדוקטרינה של פיקוד העורף ועיבה את השורות עם הגנה תלת שכבתית. שלושה בלמים, חמישה בהגנה, קלשונים בקישור האחורי, ושמירה אישית על מילסון. אור דדיה נשלף מהפריזר הסקוטי ונצמד לאנגולי כמו עלוקה, ולזכותו יאמר שהצליח בהתרעה קצרה להסיר את כתמי החלודה. את רסיסי ההתקפות של מכבי, איתן טיבי הבלתי מתכלה יירט ביעילות של קלע דוד. בגיל 36, פעמיים ח״י, טיבי רק הולך ומשתבח. חי ובועט כמו בימים היפים שהביאו לו 7 אליפויות, 5 מתוכן במדים הצהובים.
מדובר בתופעת טבע: שליטתו בכדורי גובה, הובלת הכדור המרשימה מהגנה להתקפה, א-לה אפרים דוידי וניסים ברדה של תחילת שנות ה-90, כמו גם הספרינטים בארץ המרדפים - כל אלה מעוררים התפעלות. או-טו-טו חוזהו מסתיים וכדאי לסגור איתו עניינים. בכושרו הנוכחי, יש לו עוד הרבה מה לתרום לקרבות הבלימה בחזית הדרומית.
האליפות היא לא משחק ילדים, ומכבי מתעקשת לתקוע לעצמה מקלות בגלגלים. כשמילסון משותק באגף, הקבוצה בקושי מנידה גפיים. קניקובסקי הלך לאיבוד, זהבי ודור פרץ דשדשו באדמת הלס, ועל הקווים לא היה זכר למנצח הגדול מאותו 1:6 פנומנלי מתחילת העונה. בזמן שברדה הזיז כלים במחצית השנייה, והציף את המשטח בשחקנים נשכניים, האירי נרדם בעמידה, וכשהקיץ משנתו, הרגיש כמו תייר בארץ זרה שנקלע לזירת שוד וחזר למלון עם כיסים מרוקנים.
בהיעדר ראיה ויזואלית חותכת, לעולם לא נדע אם ויטור היה באופסייד כשסבוריט השכיב אותו בבעיטת קונג פו. אנטוניו ספר דייק מהנקודה הלבנה, ונתן את האות לפתיחת החגיגות בעיר המותשת מחוסר שעות שינה. על הדרך, מספר 7 באדום קיזז את הפער בצמרת ל-7 נקודות ופתח מחדש את המרוץ לאליפות.
