בעוד שבועיים יסגור ניב שטייף חמישה חודשים מהרגע ששינה לו את החיים. שופט הכדורגל, שגויס למילואים עם פרוץ המלחמה, נפצע קשה מפגיעת טיל נ"ט ופונה במסוק לבית החולים, שם עבר ניתוחים ארוכים ומורכבים. מאז ועד היום הוא בתהליך שיקום. מהבוקר עד אחה״צ פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק, הידרותרפיה – לא מוותר לעצמו כדי לחזור ולתפקד לבד, כמה שניתן.
שטייף הוא גיבור אמיתי. לא נוכל לספר כל מה שעשה וראה, אבל כל מי שמסביב משוכנע שהוא בדרך הנכונה בשיקום הפיזי והנפשי. לחדר שלו במחלקת השיקום בבית החולים שיב"א מגיעים מדי יום מפקדים, חברים מהעבודה (נטורל אינטלג׳נס), חברים מעולם הכדורגל, שופטים, שחקנים, מאמנים וגם נשיא המדינה בוז`י הרצוג הגיע לביקור וייחל להחלמתו של מי שעד לא מזמן נחשב לאחד משופטי העתיד של הכדורגל הישראלי. משפחתו, ובעיקר ארוסתו ניצן איתה יתחתן בספטמבר, לא זזים ממנו. סופי השבוע האחרונים היו מרגשים במיוחד, כשקיבל אישור לחזור הביתה לשישי-שבת. "החתונה בספטמבר ומבחינתי זה אומר שאני צועד לחופה, לא יושב על כסא. את הכוס שובר עם הרגל ולשם אני מכוון. בחודש החתונה גם הליגה נפתחת, אז זו המטרה שלי".
שטייף איבד יד, נפגע קשה בגב, אבל ממשיך לשמור על אופטימיות ואמונה שראויה להערכה בלתי רגילה. עוד לפני שנפגע בצפון, הוקפץ לעזה ושוחרר הביתה לאחר מספר שבועות. יומיים לפני הפציעה, הוא הוקפץ לצפון ושם נפגע. בימים האחרונים, ובאמצעות מכשור מיוחד, הוא כבר עומד, עוד לא בכוחות עצמו, אבל רואים שיפור, וגם השיפור המינורי נותן עוד תקווה לעתיד טוב יותר. "בפציעה נוירולוגית יש סימן שאלה כי לא יודעים איפה החשמל עובר, מה משתפר ומה לא. כל יום שרואים טיפה יותר כוח ברגל, תרגיל שלא הצלחתי ועכשיו מצליח או כזה שהצלחתי ועכשיו ביתר קלות, אז כל פרט קטן, שמים לב אליו. כל המשתקמים יודעים שאני שופט כדורגל ואחרי משחקים, כשאני נכנס לטיפול, כל אחד מתלונן על משהו אחר בהתאם לקבוצה אותה אוהד. הפיזיותרפיסטית שלי אוהדת ברצלונה ושולחת לי קטעי וידאו להסביר לה למה ככה ולמה ככה. מבחינת הפיזיותרפיסטית שלי, היא מבינה את המטרה, עובדת איתי על מנת שאחזור לרוץ".
שטייף זוכר רק את הרגע שלפני האירוע, ומפה הכל נמחק. עד היום השלים את הפאזל. איך הגיע לבית החולים? מי פינה אותו? מה היה בדיוק ברגעים הקשים הללו. "אני עדיין לא זוכר. זה אפקט של הזעזוע מוח. כל זמן האירוע אין לי אותו בזיכרון. לא מאמין שזה יחזור. השלמתי את כל החסר, אין מי שליווה אותי בפינוי ולא הסביר לי מה היה. מבחינתי, אני ישן טוב בלילה על אף הכאבים, אבל זה שאין לי פלאשבקים של קריסת הבניין... זה יצא טוב".
אין חלומות?
"נשאר בחוץ. אף פעם האמת לא חלמתי על זה. מרוב העבודה האינטנסיבית שלי פה, אני עולה למיטה באיזור 21:00 מפורק מעייפות ופשוט נרדם. כולנו בשיקום נהיינו משפחה קטנה. אני רואה את החיילים, הפצועים, הרופאים, הצוות הסיעודי והמטפלים כל היום, יותר ממה שאני רואה את המשפחה שלי. אנחנו רואים את התהליך אחד של השני. לראות משתקם שלפני חודשיים לא הלך ופתאום הולך או מישהו שלא הצליח להזיז שריר ופתאום מזיז - זה מרגש. עוברים את זה ביחד כזה".
במחלקת השיקום מתרשמים מהאופי שלו, מהרצון ומהחיוך. בזמן שיש כאלה שתקופת ההסתגלות והאבל על מה שהיה ואיננו מקשה עליהם להרים את עצמם מחדש, שטייף משדר אופטימיות גם כלפי חוץ. הוא קם מוקדם ויוצא לחדר כושר וטיפולים. גם כשאין לו טיפול אישי, הוא בוחר להמשיך ולעבוד לבדו. העיקר להגשים את היעדים של עצמו. אבל שלא תטעו - הקושי מגיח כל יום מחדש.
"הכל קשה ומתסכל. ללמוד מאפס לעמוד וללכת, כמו תינוק", הוא אומר, "כל שריר ושריר בגוף צריך המון פוקוס ועבודה סביבו בשביל לחזור ולהיות חזק. בהתחלה אתה מנסה לעמוד על הברכיים, לא מצליח ונופל. מפה גם הדרייב שלי לבלות אקסטרה שעות באולם הפיזיותרפיה. הימים והשבועות עפים ויש הרבה מה להספיק. אני לא אגיד שאין בכי, וזה קורה בעיקר עם ניצן ארוסתי. זה חיובי. יש דברים שצריכים לצאת מהגוף, אז אני פורק ומתנקה".
המעטפת מאיגוד השופטים עד היום היא משהו מיוחד. המנכ"ל יריב טפר, שאהוב ואהוד מאוד על השופטים כולם, מקפיד לבקרו באופן קבוע ולפחות פעם בשבוע. יו"ר האיגוד גיורא ענבר מבקר ומשוחח איתו המון וכמובן גם החברים שלא שוכחים אותו לרגע והחליטו, כזכור, להגיע עם חולצה הקוראת להחלמתו ושובו למגרשי הכדורגל.
"יריב זה ראש החץ. הוא מגיע בכל יום חמישי והשאלה הראשונה שלו כל שבוע ׳נו, מה חדש׳, ואז אני מראה לו במה השתפרתי השבוע ואיך עוד שריר זז. גיורא ענבר, לירן וקסברגר, חברי ועדה מקצועית והשופטים מגיעים ואני מרגיש את התמיכה והרצון של `יאללה, בוא תחזור`. כשאני מזיז משהו פעם ראשונה, אני שולח לחבר`ה מהצבא ואז ליריב, וזה מופץ לכולם. מרגיש אהבה ותמיכה מטורפת".
רואה קצת כדורגל?
"לא ראיתי בהתחלה, אבל בזמן האחרון אני רואה ואפילו צובט לי שאני לא שם. ברמב"ם לא ראיתי בכלל. כשהגעתי לתל השומר כבר הולך וגובר לי הרצון לראות. כל התקדמות פיזית קטנה גורמת לי עוד יותר להישאב חזרה לכדורגל. המשחק האחרון שראיתי - מכבי חיפה מול מכבי ת"א. צ`מפיונס ליג לא ראיתי כי זה מאוחר ואני בעשר בערך נרדם לקראת העבודה של היום למחרת".
הצהרת שהמטרה היא לחזור לשפוט. עולה מחשבה שאולי לא תוכל?
"היא עולה, אבל כמו שהיא עולה, אז ככה אני דואג שהיא תרד. היעדים שלי בשיפוט הם אותם היעדים ואותן השאיפות. הפציעה היא רק עיכוב קטן בדרך. התהליך שאני עובר מלא בעליות ובמורדות. לפעמים השרירים לא עובדים ואז יש מחשבות של מה יהיה, אבל החלטה שעשיתי עם עצמי די מההתחלה - אני חושב אופטימי. כל עוד לא יהיה אחרת ולא יגידו לי אחרת, אני אוכיח שאפשר. הרופאים לא יודעים. לא אומרים לי כן תוכל או לא תוכל, אבל כל עוד אני רואה שיפור, גם מינימלי, אז הציפייה היא שאני חוזר. אני לא עיוור, אני יודע שלא הכל ורוד כי יש לאן להתקדם, אבל גם לא להיכנס למרה שחורה ומחשבות וקשיים כי בסוף הגוף צריך את הכוחות".
