"חשבתי על הפרישה תקופה, יותר מיום אחד", אמר שכטר לערוץ הספורט. אמרתי שאנסה לבכות כמה שפחות באותו יום, אבל בכל פעם שקראתי את נאום הפרישה עלו לי דמעות. חלק מהחיים, בסוף זה הגיע אליי. כדורגל זה משהו שאני עושה מגיל שש, לא עשיתי שום דבר אחר. קמתי בבוקר עם כדורגל, הלכתי לישון עם כדורגל. ככה שלושים שנה, כל יום. משחקים, טיסות, נבחרות, ירידות ליגה, הצלחות, אכזבות. כמעט עשרים שנה. חייתי את זה כל החיים. הכדורגל הוא מי שאני. זה אולי העולם הכי גדול שלי".
"תמיד הייתה בי אמונה. כל שחקן שמתחיל קריירה יגיד שהוא חלם על ברצלונה, מכבי ת"א, כל הגדולות. אתה אף פעם לא יודע לאן זה יוביל אותך. תמיד האמנתי, גם אצל מוטי איווניר בנוף הגליל במשחק הראשון. הייתי בן 18, היינו בפיגור נגד אשדוד בבית. הוא שאל אותי אם אני יכול להיכנס, אמרתי לו שאני אהפוך לו את המשחק. אני חושב שכבר שם היה לי ביטחון, אמונה. אמרתי לו שאני אשנה את המשחק, באמת האמנתי שאשנה את המשחק. זוכר שסחטתי פנדל בהופעת הבכורה שלי".
"הייתה לי אמונה עצמית, בתוך עצמי, שאני יכול לעשות הכל. חייתי מהרגש למשחק. זה גם מה שעשה את הקריירה. אולי היו שחקנים יותר מוכשרים ממני, אבל אני חושב שהתשוקה שלי, הרעב שלי לנצח מגיע מהמקומות האלה. אני יכול לדבר על זה עוד שעות".
"הייתי מאושר כל יום, תמיד"
"הרגע הכי קשה בקריירה? יש רגעים קטנים כמו משחק, יש תקופות שמביאות למשהו. לקחתי קשה את ההדחה עם נתניה בחצי גמר הגביע נגד בית"ר. היה 0:0, החמצתי פנדל בדקה ה-70 ועפנו. עברתי תקופה מאוד קשה. גם ההפסד עם בית"ר, כקפטן, היה קשה. בתור ילד עם נצרת עילית ירדתי ליגה וזה היה לא פשוט".
"אני חושב שכל אוהד יזכור ממני משהו אחר לפי הדרגה והקבוצה שלו. אתמול הלכתי לעשות צילומים, עבר מולי אוהד הפועל ת"א וזרק לי קללות קשות. אני לא עונה לאנשים כאלה, לא נכנס אף פעם לדברים האלה. נתתי לו כל כך הרבה רגעי שמחה, הוא רואה אותי ברחוב ומקלל. גם לקללה יכול להיות ערך. נתתי לו רגעים שאני לא יודע אם יחזרו לו בחיים. צריך לזכור את הטוב. מבין אוהדים שמקללים, צריכה להיות דרך. לא להגיע לדרגות של קללות שיצאו מהנוף. הטוב לא היה רק בגולים וההצלחות. הקריירה הייתה טובה כל הזמן, הייתי מאושר להתאמן, לישון, בבית שלי עם המשפחה שלי. כשאתה מאושר בבית אתה מאושר בחוץ. הייתי מאושר כל יום. לא רוצה להחליף את החיים שלי עם אף אחד. הייתי מאושר כל יום, תמיד. המשפחה תמיד נתנה לי חום ואהבה".
"פיתחתי חוסן מנטלי די חזק, ידעתי להתמודד עם קשיים מנטליים. מקווה שאצליח להעביר את זה לבני הגדול. נהנתי מכל רגע. מחנות אימונים, טיסות לחו"ל, חדר ההלבשה. לצחוק, לבכות, לקום מההפסד עם כל הקבוצה. הכיף בלראות אותם בבוקר, האושר. חדר ההלבשה היה חשוב לי בכל מקום, רציתי הרגשה טובה וחיבור טוב. האגו בסוף מפרק את הקבוצה ואת הביחד".
"הייתי מנהיג בקטע טוב"
"אם תאהב שחקן אחר תוכל לוותר בשבילו. זה מה שעשה לי טוב במקומות שהייתי בהם. הרגשתי מנטור, אחד החזקים כביכול ולא ברוע. הייתי מנהיג לצד הטוב. אחד שלא מחפש כוח, הכוח היה אצלי. לא קיללתי ילד בן 18 באימון כדי לדעת מי אני. לא רבתי, לא הלכתי מכות קריירה שלמה עם אף שחקן. יש עימותים כל הזמן. 99% מהאנשים שהיו בחברתי נהנו איתי ביומיום ורצו להיות איתי. זאת תכונה טובה שקיבלתי מבורא עולם ומההורים, בורכתי בזה".
"הכיפה נגד סכנין הייתה החלטה ספונטנית לחלוטין. ביקשתי מהקהל. ראיתי ילד נדיב ורציתי להגיד שמע ישראל. אני עושה דברים שאני מאמין בהם, גם אם אנשים פחות מתחברים. הכיפה בזלצבורג? סיפרתי את זה הרבה. ראיתי אוהד הפועל בשדה, הוא בדיוק התפלל והייתה לו כיפה. ביקשתי ממנו, היא הייתה אדומה. הוא נתן לי אותה, הסתכלתי עליו כמו מלאך. אדם בן 50, שמתי לו את הכיפה בכיס. במוקדמות האלופות אמרתי שאוציא אותה ואגיד שמע ישראל באוסטריה".
"לא הבקעתי הרבה זמן, בדקה הראשונה סחטתי פנדל ואניימה היה אמור לבעוט. לא הייתי מוציא אותה אם הוא יבקיע, אבל אמרתי שאבקיע בהמשך. נתתי שער, ואז היה רגע גדול. שנתיים אחרי זה הבחור נפטר מסרטן, אז דיברתי עם בתו. היא אמרה שהוא היה ביציע כשהבקעתי, הוא ראה את הכיפה והתחיל לבכות מההתרגשות. יש לי דמעות כשאני מדבר על זה. הכיפה שמורה בכספת אצל אמא שלי".
"אני מוצף בכל כך הרבה רגשות", אמר כשעלה למגרש בפעם האחרונה. "הילדות, הזכרונות, הכל. כל מה שקרה מאז שהתחלתי. לא חשבתי שאגיע לרגע הזה. לא יודע אם נוכל למצוא מישהו שאהב את הכדורגל יותר ממני. מודה לאלוהים על הזכות שנתן לי לשמח כל כך הרבה אנשים, את המשפחה, את החיים שנתן לי. עכשיו ממשיכים ליעד הבא".
"יש לי אוסף של 150 חולצות"
החלוץ המשיך: "אני עובר דירה עוד כמה חודשים. הוצאתי את כל החולצות לילדים, החולצות של כל הקבוצות. משחקים, נבחרות, הכל. נוסטלגיה. יש לי מעל 150 חולצות. יש לי מזכרות משחקנים ששיחקתי מולם. מתחילת הקריירה החלטתי לשמור חולצות. כשהגעתי לאירופה הם ראו אותי נחוש. לא משנה מה, החלפתי חולצה. כשאוציא את הארסנל אעשה משהו חדש. בבית החדש אעשה מקדש כדורגל עם חולצות, גביעים, תארים, תמונות".
"אמא שלי לקחה כל עיתון שהופעתי בו מהילדות, היא ואבא שלי שמרו הכל. אבי היקר ליווה אותי במהלך כל הקריירה, אמא שלי הייתה מאחורי הקלעים ואבא שלי היה המנטור. היא לקחה את כל גזרי העיתונים מהילדות, מאז שהייתי שחקן בתחילת הדרך, והחליטה להפוך אותם לספרים. מהתקופה בנתניה, דרך הפועל תל אביב ועד היום. כבר אז הבנתי למה השופטים סימנו אותי כמתחזה סדרתי וחלמתי על טלפון מדרור קשטן, קיבלתי אותו".
"אין לי רגע אחד שהוא הגדול ביותר בקריירה, אלא כמה רגעים. אני חושב ששער האליפות בדאבל של הפועל ת"א הוא שינה לי את הקריירה והמעמד, כי זאת עונה ענקית, גדולה. הבקעתי יותר מ-30 שערים בכל המסגרות, 22 בליגה. זכינו בגמר גביע המדינה. אם אתה לא זוכר באליפות יזכרו אותך עם גביע ועם עונה גדולה. כשזכינו בדאבל, זאת אחת מ-3 הקבוצות הגדולות בהיסטוריה. זה רגע אייקוני. היו שערים, אליפויות במכבי ת"א, שערים מרגשים בנבחרת".
"בכיתי בטדי. אני כמעט ולא יכול לבכות מאושר. ראיתי את כולם בוכים ונכנסתי לזה, אבל לא יצאו דמעות. ראיתי את גילי ורמוט בוכה, אלי גוטמן בוכה. בכיתי מאושר רק בלידות של הילדים, בחלק מהבריתות לא הייתי. לא פשוט להיות שחקן כדורגל".
שכטר נזכר ברגעים ספציפיים לאורך הקריירה: "יש בכדורגל תקופות, רגעים וגילאים. יש גילאים מסויימים שבהם אתה נמצא במקום וזאת תקופה חלומית אבל אתה צעיר גם במחשבה. אתה לא מעריך דברים. הקריירה ארוכה ובכל מקום שהייתי בו הרגשתי בבית. באמת. אולי חוץ ממכבי חיפה, למרות שגם שם נתנו לי הכל כדי להצליח. לא הצלחתי. יש משברים, זאת קריירה שלמה. הכישלון במכבי חיפה האריך לי את הקריירה עד היום. היא לא אשמה, אני אשם. לא הצלחתי שם. יש מבחן תוצאה בכדורגל, צריך לנצח ולזכות בתארים. זה חלק מהמקצוע. לא הצלחתי".
"היה רגע בו קיבלתי שני טלפונים, הייתי באיזה רצף בקריירה. המאמנים של כפר סבא ורעננה התקשרו כשחזרתי מצרפת, חשבתי שהם רוצים לשאול אותי על שחקן אחר אבל הם רצו לצרף אותי. שאלתי אותם מה המצב שלי, אם הם מדברים אליי. שם נפל לי האסימון. הגעתי מצרפת לחיפה. אני לא מזלזל בהן, אבל הן היו קבוצות תחתית והיה לי מעמד. אמרתי לעצמי שצריך לעצור כי לא הבנתי איפה אני נמצא. ברוך השם, הגעתי לבית"ר ירושלים שלקחה אותי לזרועותיה והרימה אותי ברמות שאי אפשר לתאר. זה המעבר הכי טוב שהייתי יכול לעשות בעולם".
"האוהדים קיבלו אותי בטירוף מהיום הראשון, היו אנרגיות. הוציאו ממני את הלהט שהיה בי תמיד, הוא הלך לאיבוד איפשהו. לפעמים אתה עושה מעברים, לפעמים הם לא תלויים בך. הגעתי לבית"ר לשנתיים וחצי מדהימות של אושר אינסופי. גולים, ניצחונות ואכזבות, הפסדתי גמר גביע כקפטן. כמו שלקחתי תארים צריך לדעת גם להפסיד תארים, זה תואר שהפסדתי וכאב לי. רציתי מאוד לקחת אותו. זה הכדורגל. אני מאחל לילדים שלי קריירה כמו שלי, אבל זה קשה וסיזיפי. מ-2,000 אנשים יוצאים שלושה שחקנים, אולי אחד כוכב. המסגרת מצוינת, הערכים טובים והדרך טובה. אורח חיים ספורטיבי, ישנים ואוכלים טוב. אנשים מסתכלים בטלוויזיה על התהילה וההצלחה, אבל יש כישלון וקושי כל יום. ההצלחה קטנה, השחקנים הטובים מתוגמלים, אבל המשברים לא פשוטים. הלילות, הימים".
"מדהים אותי ההבדל בין הסיטואציה שלי לזאת של החטופים שעדיין שם. זה היום שלי, אני עדיין שם מבחינת הפרישה, אבל יש דברים שאני בכלל לא יכול לדמיין. גרגר חול ליד מה שקורה לאנשים או מה שהם עברו מאז ה-7.10, דברים שאי אפשר להסביר. צריך לברך את האדמה שדורכים עליה, הקטע הזה נכנס לי איפשהו. החטופים נמצאים שם וצריך לעשות הכל כדי להחזיר אותם. מבחינתי זה הכל".
"איביץ` רצה להחתים אותי לכל החיים"
שכטר דיבר על תקופתו במכבי תל אביב: "הגעתי למכבי ת"א אחרי שלוש שנים בלי אליפויות. בהתחלה היה לי קצת קשה. זרים, שחקנים, קבוצה עם תקציב גדול. הגעתי מבית"ר ירושלים, לקח לאיביץ` זמן להבין מה המהות שלי. כשהוא הבין כמה אני חשוב לקבוצה הוא אמר שזה אני ועוד עשרה. כשהוא עזב הוא אמר שצריך להחתים אותי לכל החיים".
"מחשבות הפרישה התחילו בערך בחודש האחרון, התחלתי להרגיש רע פיזית. גם באימונים, הרגשתי שהגוף מתחיל לבגוד בי. פציעות קטנות, דברים קטנים שפעם לא היו מזיזים לי והפכו להרבה יותר. הרגשתי שאני לא יכול לתת את מי שאני על הדשא, גם לקבוצה. זה קשה כי לא חשבתי אף פעם על פרישה, זה מה שאני עושה כל החיים. אמרתי שאשחק עד גיל 50-55, אשבור את השיא. לפעמים יש דברים שאתה רוצה לעשות ולא תלויים בך. אמרתי להם שאם צריך אגיע לליגה א` ואשחק, לא אעזוב את הכדורגל. ברגע שהתחלתי לראות גם באימונים בהפועל פתח תקווה שיש לי כאבים בברכיים, במפשעות, כל רגע משהו אחר.
"הבנתי שאני לא יכול להיות שם, פיזית, בשביל הקבוצה. הבנתי ברגע הזה שצריך לדעת לעצור. זה לא פשוט, לא קל, אבל המכה תגיע. עכשיו אני בעשייה, אני בונה בית והעונה עוד לא הסתיימה, אתה עדיין חלק מהמערכת גם אם נפצעת. יש משחקים, עניין, אנרגיות. אני מאמין שכשהעונה תסתיים ותגיע שריקת הסיום אשב בבית, תהיה מכה לא פשוטה. אני חושב שהפועל פ"ת תעשה לי טקס מול בית"ר ירושלים, מקווה שזה יצא לפועל. בסדר, אני שלם עם כל רגע בחיי. אלוהים נתן לי כל כך הרבה בקריירה, אם הוא קיבל את ההחלטה לעצור את זה עכשיו אני הולך איתו בלב שלם".
"שיחקתי בנבחרת ישראל, בליגת העל, הגרמנית, האנגלית והצרפתית. זכיתי לייצג את ישראל באלופות ובליגה האירופאית, קידשתי שם שמיים על אדמת אוסטריה מול זלצבורג כשהוצאתי את הכיפה ואמרתי שמע ישראלי. אני מוקיר תודה ומברך על כל יום מהמסע הזה".
