בסיומה של אחת העונות אי אז לפני יותר מעשור, הזדמן לי להיות נוכח במסיבת אליפות בפאב חיפאי, בהשתתפות שחקני הקבוצה. במהלך המסיבה, ניגשתי לשחקן, לא חשוב שמות, והענקתי לו, כמחווה, את הצעיף שלי. אמרתי לו ״זה צעיף שהולך איתי לכל משחק כבר שנים, אני רוצה לתת לך אותו״. השחקן חיבק אותי, אמר לי תודה, ושזה מרגש אותו מאוד.
עשר דקות, בערך, לאחר מכן, ראיתי את הצעיף שלי זרוק על אחד הכיסאות, כשהשחקן כבר בדרכו ליעדו החדש. מעבר לעובדה שמדובר בסיפור מפדח ברמות, היות והייתי מבוגר יותר מגיל 12 בזמן הפגנת הפאנבוי-איות והנאיביות המביכה טילים הזאת, הסיפור הזה מסמן בעיניי את קו השבר ביני לבין הקונספציה של ״הערצת שחקנים״.
שלא נתבלבל - אני אוהב כל שחקן שלובש את החולצה הירוקה, ואני רוצה בהצלחת כל אחד מהם, בלי הבדל דת, גזע ומין. אבל מה שהאינצידנט הזה לימד אותי, זה שאני לא צריך לצפות לכלום מאף שחקן, ולא מעט פעמים, נשיקות לסמל אחרי שער הן סתם תעלול קידום מכירות ופוליטיקה. והן בחינם.
כך, החזקתי מעמד שנים, בלי שם על החולצות, בלי מספר, בלי אף אחד שהוא מעבר לשחקן במכבי חיפה. שזה כשלעצמו, מן הסתם, לא מעט בכלל בעבורי, אבל לא מעמד מיוחד.
עד לרגע שהגיע הבחור ששבר את המחסום הזה, כמעט מיידית. במחי שתי קרנות מוצלחות, במשחק מול רעננה במחזור הפתיחה של 2019-20, כשהאדמה עדיין רועדת באפטר שוקים מכל הנסיונות והזעזועים שעברו בכרמל בעשור השחור הזה, הבנתי שיש פה משהו מיוחד. לא הבנתי עד כמה מיוחד, אבל מהרגע הראשון שרגל שמאל הולנדית נתנה את המכה המוצלחת הראשונה שלה בירוק, לא יכולת לטעות ברעש של ה״קליק״.
עברנו ביחד חמש שנים, עמוסות ברגעים של טירוף, הצלחות מדהימות, לא מעט מפלות לצד קאמבקים מטורפים. חמש שנים בהם נבנה מחדש כל המותג הנקרא ״מכבי חיפה״, והתעצם עשרת מונים מכל מה שהיה לפני כן. חמש שנים שבהם בכל רגע של קלאץ׳, בכל דקה מוזהבת של הישגים שיכולנו רק לחלום עליהם, נמצאה טביעת ידו ובעיקר רגליו של מספר 10 שלנו, עם קוקו ספונג׳ה מסוגנן וחיוך צחור.
רק לסבר את העין, כמה דוגמאות שעולות לי בשלוף - הוא נתן את הזונדה המטורפת שהשוותה את התוצאה מול טוטנהאם (ונתעלם מכך שהם בעלו אותנו כמו קוזאקים לאחר מכן), הוא השווה ל-2:2 מול מכבי תל אביב בבלומפילד בעונת האליפות הראשונה, כשהראש שלנו היה עמוק מתחת למים, הוא כבש את השלישי במשחק האליפות מול באר שבע, השער הבלתי אפשרי מול סכנין עונה לאחר מכן, שוב שוויון נגד מכבי תל אביב בדרך לשבור את המנחוס מולם בסמי, עוד שוויון מול מכבי תל אביב שפינצ׳ר אותם בבלומפילד במשחק העונה, בעיטה חופשית מטורפת מול אולימפיאקוס, שער ניצחון מול הכוכב בבית, השער הנהדר מול פנאתינאיקוס השנה שהעלה אותנו לנוקאאוט ראשון מזה שני עשורים בערך, וכמובן, היהלום שבכתר - השער שאיים לפרק את הקונסטרוקציה של סמי עופר והרעיד את הכרמל מול פריס סן ז׳רמן.
כמו פורסט גאמפ, רק עם חיוך כובש, כריזמה מטורפת ורגל שמאל מהאגדות, צ׳ארון שרי היה שם עבור מכבי חיפה בכל שלב ושלב בסולם בו עלתה למי ומה שהיא כרגע.
גם אם איכשהו נשים בצד את התרומה המקצועית הפסיכית שלו (וצריך מחסן ענקי כדי לשים כזו מאסה בצד), והסוואג המטורף שלו עם הכדור, עצם הנוכחות של שרי על הדשא גרמה לשחקנים שמסביבו לתחושת ביטחון ולאומץ, לעשות דברים שהיו נראים כבלתי סבירים ובלתי אפשריים. המנהיגות שלו לא הייתה מהשפה לחוץ, אלא חלק אינטגרלי מהאישיות שלו. חיוך שמדבר גם לאחרון הלחוצים רוטטי הברכיים שלצידו - ״באנו ליהנות״. ואלוהים, כמה שהוא ואנחנו נהנינו יחד.
אין עוררין, אין תחרות, המקום השני לא קרוב אפילו. צ׳ארון שרי הוא הזר הטוב והמשמעותי ביותר ששיחק במכבי חיפה אי פעם. כן, ליעקובו הייתה קריירה טובה יותר והוא היה אולי שחקן טוב יותר, אבל בכל מה שנוגע לתרומה למכבי חיפה, איפה בכלל יש מקום להשוואה. לא היה שחקן משמעותי יותר, מחובר יותר ודומיננטי יותר שהגיע מעבר לים, ואני לא יודע אם אי פעם יהיה.
המון זרים עברו במכבי חיפה בשנים שלפני הגעתו של שרי אלינו. לא מעט מהם היו לא ראויים, בלשון המעטה, ללבוש את המדים האלו. צ׳ארון שרי לא רק שהיה ראוי למדים שלנו, הוא גרם לירוק שלנו לזהור בעוצמה ובאופן שלא האמנו שיהיה אפשרי, הוא גאל אותנו במו רגליו ובקלאץ׳ האינסופי שלו משנים של הרכנת ראש ושדים מנטליים. הוא פיאר את הגלימה מספר 10, מספר משמעותי מאוד במכבי חיפה, בהוד ובהדר שאין דומים להם, על המגרש ומחוצה לו.
הוא עבר איתנו כל כך הרבה, גם בטוב וגם ברע - קורונה, שומר חומות, את כל השיט שאנחנו עוברים כרגע, ועד כמה שקיווינו שהוא יסיים כאן את הקריירה, לפעמים החיים חזקים יותר מהמשחק, ויש דברים שפשוט אי אפשר לתקן. זה לא ששרי נראה גרוע או שהוא לא מתאמץ, נהפוך הוא - הוא נותן כל מה שיש לו בכל רגע על המגרש. אבל הסוואג לא שם, הכדורגל שלו נטול חיוך. ושרי בלי חיוך, זה לא שרי.
אני לא בא בטענות לאיש כאן, אין מה ולמה להאשים. הסיטואציה שבה אנחנו נמצאים כרגע היא מטורפת, ואני בטוח ששרי עצמו עשה כל מה שיכל בכדי להמשיך ולשחק במכבי חיפה. ברור לי לחלוטין שהמחשבה של לעזוב את מכבי חיפה באמצע מאבק אליפות הירואי ומאמץ פסיכי כמו זה שאנחנו נמצאים בו קשה לצ׳ארון שרי בדיוק כמו שהיא קשה לנו, אולי אפילו יותר. ווינר שכמותו שנאלץ לגרוע את עצמו מהמקום שהוא אוהב כל כך, זה סיוט.
אבל מה לעשות - בנסיבות שנוצרו, אני מבין שאין ברירה. למעשה, העובדה שצ׳ארון נאלץ לעזוב היא בדיוק הסיבה שבגללה אנחנו כל כך אוהבים אותו - הוא שם את המשפחה שלו לפני הכל.
אין עוד שחקן שהידיעה על העזיבה שלו גרמה לי לכזה עצב. היו אולי כאלו שהעזיבה שלהם היוותה מכה מקצועית גדולה, אבל לא היה אחד שרק עצם הידיעה שלא יהיה בחדר ההלבשה בכפר גלים, ולא יהיה איתנו בקרבות הספורטיביים שצפויים בהמשך החודש מבאסת אותך בכאלו רמות.
אז צ`ארון, אני לא יודע אם אתה קורא את זה, מעריך שלא, אבל בכל זאת - הלוואי וזה היה קורה בנסיבות אחרות, רגועות יותר ומטורפות פחות. אבל החיים זה מה שקורה כשאנחנו מתכננים תכניות ואלוהים צוחק. בסוף הדרך המשותפת שלנו יחד, אני רוצה לומר לך תודה ענקית על כמעט חמש שנים מופלאות, תודה על כל כך הרבה רגעים של אושר מטורף, תודה שלימדת אותנו לחלום ולהעז שוב, תודה שהחזרת את מכבי חיפה לגדולתה במו רגליך.
מעומק הלב, אני פשוט אוהב אותך, ואני רוצה ומאחל שיהיה לך ולמשפחה שלך רק טוב, גם אם זה לא איתנו. גם אם תחזור אלינו בקיץ וגם אם לא, זה לא ישנה שום דבר מהשורה התחתונה ומהאהבה העצומה אליך, על כל מה שנתת לנו, לי.
תודה שהפכת אותי לאדם שמח יותר והחזרת לי את הגאווה בדבר שאני הכי אוהב בעולם, במקום שאני הכי אוהב בעולם. חוץ מהמשפחה שלי, כמובן. אתה מבין.
יום ראשון, סמי עופר. אולי בפעם האחרונה אי פעם, נרים את הגג בשבילך. פרידה שראויה למלך, לא פחות. אגדה ירוקה. גבר עולמות, בוס ירוק, לאס בחזקת אינסוף. שוב פעם, ועוד אלף פעם, תודה לך, צ`ארון שרי. חתיכה מהלב שלנו תמיד תישאר איתך.
נתגעגע.
