הלב. כל מי שמכיר אותי, גם בעקיפין, יודע על אהבתי הגדולה לאלי אוחנה. אבל האמת היא שאלי אוחנה הוא קצת כמו להקת "כוורת" - מיתוס שנולד הרבה לפני שאני נולדתי, שראיתי אותו בשלהי הסיפור שלו, ושאת גדולתו האמיתית לא באמת חוויתי. לעומת אוחנה, ברק יצחקי הוא מישהו שהכרתי. במובן הזה, יצחקי יותר מזכיר את "הדג נחש" - להקה שראיתי במו עיניי את הצמיחה שלה, שלב אחר שלב, לגדולה שהיא הגיעה בסופו של דבר.
וברק יצחקי הוא, בפירוש, אגדה בית"רית. אחד שכמו אוחנה, הלך וחזר - אבל תמיד נשאר מחובר למותג הבית"רי העל-זמני (מעל לכל בעלים או תצורה גשמית). שחקן שהגיע לבית"ר במצב קשה (לא פחות מאשר היום), בדמדומי תקופת פוסט גד זאבי והבעלות של מאיר פניג'ל, וגדל עם המועדון ביחד לתקופה האחרונה שבה הוא כיכב בצמרת - תקופת גאידמק. תקופה שהיתה מלאה בשכירי חרב מכל מיני סוגים, אבל בתוכה היה יצחקי - יהלום שבית"ר והוא בלתי ניתנים להפרדה.
ובמובן הזה, ברמה הסנטימנטלית - החזרה שלו לבית"ר, כעת, היא סמלית. כי קצת כמו בית"ר ההיא שהוא עלה במדיה לבוגרים, בקיץ 2003, גם הפעם בית"ר נראית בתוך מערבולת - של אנרגיות שליליות, של הפסדים רצופים ושל קרבה מטרידה במיוחד לתחתית הטבלה.
עוד ניכנס לגבי יצחקי כאיש מקצוע, ועל ניסיונו הדל יחסית בתחום האימון, אבל בכל מה שקשור לאנרגיות ולרגש - יש תקווה שהוא יכול להדליק את המועדון מחדש. אולי כדי להחזיר משהו מההילה ההיא, שהיתה סביבו כשחקן.
הראש. אבל לצד האופטימיות שאני רוצה מאוד להידבק אליה, יש גם את הבעיות. כי ההליכה על ברק יצחקי היא הימור, במצב שבו בית"ר לא יכולה להרשות לעצמה להמר. מה שהיה יכול לעבור אם בית"ר היתה במקום בטוח במרכז הטבלה, עלול להיות קטלני כאשר בית"ר קרובה כל כך לקו האדום. אין לה נקודות לשרוף או לבזבז, ולוח המשחקים הקרוב מאפשר עוד פחות ניסיונות.
וליצחקי אין באמת רקורד בתור מאמן. הוא אימן כמה משחקים במכבי תל אביב בעונה שעברה, בין איביץ' לקראנקה, אבל זהו - את עיקר ההיכרות שלנו עם יצחקי כאיש מקצוע, אנחנו מכירים מהתקופה שלו כמנהל מקצועי דה פקטו במכבי תל אביב, שקשה לומר שנגמרה בהצלחה גדולה. יכול להיות שליצחקי יש המון כדורגל ויכולות נהדרות, אבל הוא עדיין לא הביא אותן לידי ביטוי. ובסיטואציה הסוערת שיש סביב בית"ר, שתמיד קיימת - לטוב ולרע, הוא יצטרך לנסות ולהביא את זה מעצמו.
ועוד בעיה או מכשול שיש בפני המהלך הזה - הוא זיכרונות העבר. כי ההיסטוריה של בית"ר מלאה באגדות בית"ריות שהגיעו לאמן את הקבוצה בתקופות שונות - ובדרך כלל, זה קרה כשלא היה טוב. אוחנה הגיע לבית"ר פעמיים - פעם אחת אחרי שהקבוצה הגדולה של קשטן התפרקה, ופעם אחת בתקופת פניג'ל - אותה תקופה שבה יצחקי עלה לגדולה. מלמיליאן הגיע בדמדומי עידן גאידמק, כשקורנפיין מכר שחקנים כדי להתקיים. יוסי מזרחי בא במשבר גדול, הצליח לקחת אליפות - ועף מיד אחרי הנפת הצלחת.
בקיצור, בדרך כלל כשבית"ר הולכת על ה"ממבר בריז" , או מנסה להציף את האוהדים שלה בנוסטלגיה - זה מעיד על שוקת שבורה מבחינה מקצועית. הפעם, בית"ר שבורה אחרי העזיבה המפתיעה של יוסי אבוקסיס - מאמן גדול ובעל נוכחות, אחרי כישלון הקונספציה עם גל כהן, ובתוך תקופה משברית לא קטנה.
סוף דבר. יצחקי היה אמור להגיע לבית"ר אחרת לגמרי. בקיץ, אחרי שהקבוצה הנוכחית תשתנה מהותית, וכשאלמוג כהן יוכל להתחיל ולעבוד כמו שצריך בבניית הקבוצה. חלק מניסיון לפתוח עידן חדש. בצוק העתים, ועם התפוצצות המשבר הנוכחי, הוא הוזעק לקבוצה הזאת - במטרה לנסות ולהציל אותה. האם הוא האיש שמסוגל לסחוב אחריו את המערכת? ספק גדול.
זה העימות שבו בית"ר ירושלים נעה כל חייה - בין הראש ללב. בין האמוציות שתמיד רוגשות במועדון הזה, לבין הרצון למצוא קרקע בטוחה - ללכת על דברים רגועים יותר, שלווים יותר. דבר אחד בטוח - ליצחקי אין רגע אחד של חסד. הוא יישפט מהמשחק הראשון, כשיכולת ההשפעה שלו על הקבוצה בשלב זה היא די מצומצמת. הוא לא יהפוך עניינים בנושא המקצועי, זה ברור - אלא ינסה להחזיר את הרוח המקצועית במפרשים של המועדון.
ואם לחזור לדימויי המוזיקה, ברק יצחקי משול לשיר "My Immortal" של להקת אוונסנס. שניהם הגיחו לעולם באותה שנה - 2003, שניהם היו משהו שהתחברת אליו רגשית בתור נער מתבגר, ואצל שניהם נשאלת השאלה: האם הם באמת עומדים במבחן הזמן? השיר נשאר בפלייליסטים עתיקים, יצחקי - לעומתם - יצטרך להרוויח את הלחם עכשיו. עם כל הכבוד לנוסטלגיה.
