בסופו של דבר, כמעט לכל אוהד כדורגל ישראלי יש רגע קסום אחד עם קשטן. להפועל הוא הביא דאבל ומסע גדול באירופה; למכבי את אחת הקבוצות האיכותיות שלה בכל הזמנים (ממנה נזרק על לא עוול בכפו); ואת בית"ר הוא הביא בכל קדנציה לזכייה באליפות - מהפעם הראשונה וההיסטורית ב-1987, דרך הזכייה המדהימה של 1993 (כעולה חדשה מהליגה הארצית) ועד האליפות הסוערת והיצרית של 1998. אוהדי הפועל ובית"ר לא מסכימים אחד עם השני כנראה על כלום, חוץ מעל המיתוס הקשטני.
ומה סוד הקסם? כנראה שזו היכולת להתאים את עצמך. להבין את המקום שבו אתה נמצא, ולתפקד לפי כללי המשחק שלו. אם בבית"ר ירושלים ה-DNA הוא הרפתקני והתקפי, כך גם שיחקה הקבוצה שלו. אם בהפועל תל אביב האתוס הוא יותר קפדני ומסתפק בנצחונות קטנים, כך הוא הוביל אותה לשיא שלה עם המסע לרבע גמר גביע אופ"א - פירק את לוקומוטיב ואת פארמה עם 0:1 קטן. ובתוך כל זה, הוא שמר על אחידות, על משמעת, החזיק את השחקנים שלו קרוב וקצר - אבל גם הביא אותם הכי רחוק שאפשר.
ועם כל הכבוד לכדורגל המודרני, שבמידה רבה פלט את קשטן החוצה, קשה לחשוב היום על דמות כל כך מובחנת בכדורגל שלנו. על כל כך הרבה מאפיינים שנקשרים לדמות אחת ספציפית. מהחמסה, חולצת התכלת ההדוקה, ה"יש" אחרי שערים עם אגרופים קפוצים כלפי מעלה, הראיונות השקטים והסמכותיים אחרי משחקים. ה"היבט" הקלאסי. קשטן היה דמות שאפשר להזדהות איתה, ללכת אחריה, להאמין בה - אם אתה שחקן, וגם אם אתה אוהד. דמות שנותנת לך את ההרגשה העמוקה שיהיה בסדר. שהקבוצה שלך בידיים טובות.
והשלל ברור: שש אליפויות בקריירה, הכי הרבה יחד עם דוביד שוייצר ז"ל. עוד שישה גביעים. קמפיין בלתי נשכח אחד באירופה, ואינספור נצחונות מכריעים. אבל אפילו יותר מההצלחות עם הקבוצות הגדולות והעשירות - שווה לשים לב דווקא לפרטי השוליים ברזומה שלו. הפועל כפר סבא זכתה רק באליפות אחת בהיסטוריה שלה; זה היה עם קשטן. מתי הפועל פ"ת זכתה בתואר האחרון שלה? גביע הטוטו ב-2004/05. המאמן היה קשטן. למען השם, האיש לקח גביע עם הפועל לוד (1984)! הוא רשם הישגים כמעט בכל מקום בו דרך, משאיר אחריו לא רק מתכת בארון הגביעים, אלא גם אוהדי כדורגל שנשבעים בשמו.
ספק אם באמת אפשר למדוד את שאלת "גדול המאמנים בכל הזמנים". זו שאלה של השקפה, ולכל אחד תהיה את התשובה שלו. התשובה שלי, בכל אופן, ברורה: מי שגדל בסוף שנות השמונים, והפך להיות אוהד כדורגל בסוף שנות התשעים, לא יכול שלא להסתכל על קשטן בהערצה. האיש שלא הפסיק לנצח, לשבור תקרות זכוכית, להביא לקבוצה שלו את הרגעים המאושרים בתולדותיה.
נזכור אותך תמיד, דרור. תודה
