במשך שנים שומעים אוהדי הפועל חיפה, בכל קיץ מחדש, את ההצהרה המוכרת של יואב כץ על המטרה של הקבוצה לסיים בפלייאוף העליון. לשמחתנו, הפעם אפילו לא היינו צריכים להוציא מחשבונים או להיות תלויים בקבוצה כזאת או אחרת. הקבוצה שלנו תשחק בקדמת הבמה של הכדורגל הישראלי בפעם השלישית מאז רכש כץ את המועדון (ובעצם השלישית בשבע העונות האחרונות). זה היעד הריאלי והמובן, זה מה שאנחנו מקבלים ועם זה ננסה לנצח (כמה שיותר).
גם אם חלק מאיתנו עדיין חולמים, הפועל חיפה לא תסיים את העונה הזאת במקום הראשון, לא במקום השני וככל הנראה גם לא במקום השלישי (אולי כן, יש מצב). בכל אופן, בטוח שיסכימו איתי אוהדים, וכנראה שגם מי שראה כמה דקות של הקבוצה השנה שנכון לעונה הזאת, הפועל נוגעת בקצה גבול היכולת שלה. אגב, ממש לא ראינו אתמול את יכולת השיא של הפועל חיפה העונה. היו לה דקות טובות מאלה, אבל לאור המגבלות הרבות בסגל, נראה שהמקום הרביעי הוא בהחלט מקומנו הנכון העונה. אז מה בכל זאת מסמן לנו ה-1:1 המחויך אמש בדרבי ואיפה יכולה, פחות או יותר, למקם את עצמה הפועל חיפה ביחס לתהום שיש בינה לבין מכבי ת"א, הפועל ב"ש והיריבה מהצד השני של הכביש.
מוציאים מים מהסלע
אוהדי מכבי חיפה כנראה ידעו טוב יותר מאוהדי הפועל לאן הדרבי הזה יכול ללכת, כי את רוני לוי הם מכירים עוד הרבה לפנינו. אמנם חצי השעה הראשונה הייתה נראית די דומה ומוכרת מהדרבים האחרונים, כשגם שלושה או ארבעה שערים ברשת של יואב ג`ראפי לא היו מפתיעים אף אחד, אלא שמהרגע שבו הצד האדום יצא מההלם (הבלתי נסבל הזה בכל דרבי מחדש), רוני לוי ידע שהפועל שלנו מסוגלת להוציא מהדרבי הזה משהו, ואפילו יותר ממשהו, ואפילו לצאת ממנו בתחושת החמצה.
אוהדי הפועל חיפה, כיאה לאוהדים של קבוצה שרחוקה שנות אור בכל פרמטר מליגת שלוש הקבוצות ועוד ה-13 שמאחוריהן, כבר מריצים בראשם את ההשוואה המתבקשת בין הפועל חיפה של רוני לוי לזו שזכתה בגביע עם ניר קלינגר ב-2017/18. אז, אחרי 22 מחזורים, קלינגר אסף 43 נקודות (במאזן שערים 17:30) כשלרוני לוי יש כרגע 41 (במאזן 26:33). בזיכרון כמובן הכל היה מתוק יותר, הזרים היו דומיננטיים יותר (למרות ההשתפרות המרשימה של מוחמד קמארה), הקבוצה הייתה שמחה יותר, הדרבים היו אדומים יותר וכמובן, את הרגל הימנית של שמואל שיימן בטדי אי אפשר לשכוח.
אבל העבר הוא העבר, העתיד הוא כנראה אותו עתיד (אלא אם ינחת עלינו איזה מיץ` או אלונה) וההווה? האמת שעל המגרש, אין הרבה תלונות, כי בדיוק כמאמר הקלישאה - רוני לוי באמת מוציא מים מהסלע. למרות הקשיים בבניית הסגל בתחילת העונה ועל אף שנדחק לקיר לא פעם מול פציעות שאילצו אותו לספק אילתורים, כשרוני לוי רתח מזעם אתמול על הקווים במשך 30 הדקות הראשונות הוא ידע שב-60 הדקות שלאחר מכן הוא יכול לראות את הפועל חיפה שהוא רוצה לראות וקיבל אותה. כי כשהקבוצה של רוני לוי קשוחה, יוזמת, שולטת לפרקים ומנסה להוציא את המיץ לכולם זה מצליח, ואתמול זה אפילו כמעט הצליח בענק.
נולדים מחדש
זה לא תמיד בולט לעין, אבל הפועל חיפה עשתה את הריצה האדירה שלה בחודשיים וחצי האחרונים פחות או יותר עם אותו ההרכב. היו צריכים לקרות לא מעט דברים העונה, מעבר לאיכות השחקנים ולבניית הסגל, כדי שהחבורה שלנו תתייצב אתמול לדרבי השני של העונה כשהיא במקום הרביעי וכשהיא מספיק מלוכדת בשביל לעצור קבוצה שעולה עליה בדרגות, באיכויות ובשכר בכל משבצת על המגרש.
היא קודם כל הייתה צריכה את דור מלול. דווקא מלול, מוותיקי הקבוצה ש"שרדו" את ניקוי האורוות שעשה רוני לוי בקיץ האחרון, שכבר ספג ביקורות מהיציעים (וגם ממני, שמח להתנצל), הוכיח בתקופה האחרונה ובמיוחד אתמול שגם חודשיים לפני גיל 35 אפשר להחזיק באגרסיביות, בניסיון ובחוכמה את מרכז השדה, למרות הבדלי הרמות.
היא הייתה צריכה את חאתם עבד אלחמיד, למרות שהסתדרה מצוין גם בלעדיו בזמן הפציעה שלו. גם אלחמיד הוכיח אתמול (שוב) כמה כישרון וחוכמה יש במשחק שלו, עם מהלך פנטסטי בדרך אל השער ועבודה הגנתית מעולה מול ענאן חלאיילי. לצידו כמובן גם פרננד מאיימבו, שהקפיד גם אתמול לעשות את הטעות הקריטית האחת שהוא חייב לעשות בכל משחק ושניהם היו צריכים את ג`ורג` דיבה, שם שכנראה כולם הרימו גבה כשהגיע והספיק להוכיח את עצמו בתקופה שאלחמיד ומאיימבו נעדרו.
ואם חוזרים לאירועי אמש בסמי עופר, אז אי אפשר בלי להזכיר את תומר יוספי. לא ברור איך תיראה העונה הבאה של הפועל חיפה, אבל מה שמתחיל להיות ברור זה שאם שחקנים כמו תומר יוספי וגיא מלמד (שאמנם התקשה מאוד מול ההגנה הירוקה אתמול, אבל סחב את הקבוצה על גבו במהלך העונה) ימשיכו ללבוש את המדים שלנו בעונה הבאה, אז אפשר להתחיל לחשוב על תקווה להמשכיות. ובכלל, אם בשנים האחרונות חיכינו רק לחותמת ההישארות שתאפשר את תחילת הבנייה לעונה הבאה. אולי זה כבר הזמן של יואב כץ ורוני לוי לחשוב קצת קדימה (ביחד? יכול להיות?).
אז לאן באמת הפועל חיפה יכולה להגיע?
קודם כל, כמובן, העונה עדיין רחוקה מלהסתיים, וטוב שכך. רגעים כמו הדקה ה-58 אתמול ביציע K של סמי עופר הם אלו שפותחים את התאבון בעונות כאלה, ובטוח גם יתנו לשחקנים ביטחון לקראת שני משחקי הדרבי הנוספים שעוד בדרך. ביום שבת תגיע בני סכנין לסמי עופר והפועל חיפה יודעת שתוצאות טובות במשחקים שנותרו לעונה הסדירה, עוד לפני הפלייאוף, ימשיכו לסלול בבטחה את הדרך למקום שעוד יכול לשים אותנו באירופה.
מבעד לעדשה אובייקטיבית, לאוהדי הפועל חיפה לא אמורים להיות תירוצים להישאר בבית בעונה כזאת. אבל באותה עדשה אובייקטיבית ניתן לכאוב את כמויות הקהל הדועכות מעונה לעונה שמזכירות לנו שנים של הזנחה. לכן, זה זמן נפלא להודות לכל 2,700 האדומים שקרעו את הגרון אתמול בסמי עופר בערב מהסוג שמזכיר לנו למה יש לנו יותר מדי סיבות טובות לאהוב את הקבוצה ההזויה שלנו. זאת שמצליחה להוציא את המקסימום מהעונה הזאת, זאת שיודעת גם לתת רגעים של נחת בעונה הזאת וזאת שבינתיים, נכון לעכשיו, משאירה לנו תקווה בלב לעוד מסע של קסם בגביע. רק הפועל.
ולסיום, נזכיר שהם עדיין שם, 134 חטופים, שמוחזקים כבר יותר מדי זמן בידי המחבלים הארורים ברצועת עזה. תחזירו אותם הביתה!
