"אני עובד בעיריית ת"א, מפקח על הניקיון של הטיילת", אבן צור פתח את דבריו, "אורי מלמיליאן עושה שם הליכה, רואה אותו הרבה. כשאורי רואה אותי, הוא מספר עליי לעובדים שלי. האם אני עושה ספורט היום? לא יותר מדי. לא נשארתי בכדורגל כי לא מעניין אותי להשאר. שיחקתי כדורגל, אבל לא היה לי שם טוב בכדורגל. כולם זוכרים את האדום שלי נגד מכבי ת"א, ואין לי שם כל כך טוב בכדורגל בגלל הכאסח".
"אני רואה בטלוויזיה כדורגל, אבל לא מעבר לזה. ממש אהבתי כדורגל, אבל אף פעם לא עניין אותי להיות חלק מזה לא כשחקן", אבן צור המשיך, "אם היה מי שמאמן אותי בצורה טובה יותר ועובד איתי, יכול להיות שהייתי מגיע רחוק הרבה יותר, פשוט לא חייתי חיים ספורטיביים. הייתי מבלה הרבה. לא הייתי ישן בלילות, אבל אני לא מצטער על כלום. אני חי את השניה היום, זה לא גורם לי לחרטות. הייתי מבלה הרבה כי כל מקום שהלכתי פתחו לי דלתות ורצו בחברתי".
התדמית שלך ככסחן משקפת את מי שאתה?
"בגלל הכניסה הזאת ביגאל מנחם כולם זוכרים אותי ככסחן. הייתי שחקן נשמה, שחקן של לב, רציתי לנצח כל הזמן והיו מטריפים אותי לנצח. זה בא לידי ביטוי בגליצ`ים ובכניסות. השם הזה של הכאסח שיצא לי הוא לא בכוונה. לא חיפשתי לשבור רגליים, אלא סגנון המשחק שלי היה יותר אגרסיבי. השופטים שלי היו מחפשים אותי ומכניסים אותי ללחץ. אני הייתי השחקן היחיד בארץ שהייתי מקבל צהוב עוד במנהרה לפני העלייה למשחק. הייתי הקורבן שלהם והיו מדברים איתי עוד לפני שעשיתי. שחקנים היו מדברים איתי ואומרים לי `זו הפרנסה שלי, אל תכנס בי חזק`". אני זוכר משחק אחד שהיינו נגד מכבי ת"א, ואז אני זוכר שהיו שם פרשים, ונכנסתי באורי מלמיליאן, ואז כולם התחילו לירוק עליי. חשבתי שיורד גשם מרוב שירקו עליי".
היום השחקנים רכרוכיים בעינך?
"כן, השחקנים היום הם עדינים מדי. אני רואה שחקנים כמו המגן של מכבי חיפה, עילאי פיינגולד. אני הייתי עולה עליו בשלושים דרגות, עליו ועל שון גולדברג. זה משהו אחר ממה שאני הייתי בסגנון משחק".
כשאתה רואה מהלכים בכדורגל היום, כשעושים משולשים. מה זה גורם לך להרגיש?
"זה לא היה עובר אצלי, לכן אני לא הולך למשחקים. הייתי רואה דברים כאלה ובא לי לרדת לדשא לתת גליץ`. קשה לי לראות דברים כאלה, זה מחרפן אותי. אין דבר כזה להפסיד. זה מחרפן אותי את זה".
