1. בית"ר. הניצחון של בית"ר ירושלים אתמול על מכבי פתח תקווה, בעיניי, משול למכונת זמן - "דלוריאן", כמו בסרטי "בחזרה לעתיד". הדוקטור ברק יצחקי (אפילו עם קצת שיער שיבה, כמחווה לדוק אמט בראון) לקח את השחקנים שלו לטיול. הוא הוציא אותם מהמציאות הדי מבאסת שהם נמצאים בה, לתוך יקום מקביל - שבו הרבה יותר מגניב לחיות.
את ירדן שועה הוא לקח לתקופה שלפני המשבר. אז, כשהוא עוד היה בלתי ניתן לעצירה; לפני שקבוצות אחרות למדו איך לעצור אותו. שועה אמנם לא היה מעורב באף שער במשחק הזה, אבל ראית שוב את ניצוצות הגאונות - פה באיזה דריבל, שם במסירה חכמה. אצל שועה ברור שהיכולת קיימת, והשאלה היא רק הרצון; ורבים בכלל טענו ששועה לא יכול בלי אבוקסיס. אז הנה יצחקי מצליח להוציא ממנו לא פחות מאשר המאמן הקודם של בית"ר.
את עדי יונה הוא לא לקח אל העבר, אלא אל העתיד. למקום שבו הוא לא שחקן בן 19 שרק מתחיל לצבור ניסיון, אלא כבר "בוס" אמיתי. כזה ששולט, שמנווט, שמוסר ומייצר כל הזמן. יונה במשחק הזה היה פנטסטי, בעיקר כי הוא כל הזמן היה. נוכח תמיד במשחק, בכל רגע, כמעט בכל מקום במגרש. נכון, הוא עוד לא "המלך" - אבל במשחק הזה, הוא היה מלך ליום אחד.
וכנראה שאת הנסיעה הכי מרתקת הוא העביר את דור מיכה. מיכה נראה במשחק הזה כמו השחקן שלבש את מדי מכבי תל אביב. זה שהיה המוסר הנהדר, מלך הבישולים. ברק יצחקי ומכונת הזמן שלו הצליחו להוציא ממיכה את השחקן ההוא - שזכה בתואר כדורגלן העונה, לפני שמים רבים עברו בנהר. והפעם, בניגוד לאז, הוא גם מצליח לאיים על השער - אפילו לכבוש צמד, דבר שהוא עשה רק פעם אחת בקריירה עד אמש.
ואת בית"ר כולה, יצחקי החזיר במכונת הזמן אל בית"ר שהוא ידע כשחקן. בית"ר שהוא מזוהה איתה יותר מכל - בית"ר של גאידמק, הקבוצה החזקה והדורסנית ששולטת במשחקים מההתחלה. בית"ר קצבית, רוקדת, סקסית, עם חיוך נצחי על הפנים. נדמה שאם יש "יצחקיזם", לפחות במשחק הזה ראית אותו על בית"ר ירושלים. קבוצה שרוב השנה היתה מיוסרת, טרודה, עצבנית - נראתה פתאום שלווה. משחקת בנגיעה. חיה על הגלים של הקהל הסוער, אבל לא נותנת לה להלחיץ אותה.
באיזשהו שלב, הנסיעה במכונת הזמן נגמרה עם שלוש השריקות של השופט. בית"ר תצטרך עוד מעט לחזור למציאות - אחרי הפגרה כבר מחכה לה מאבק הישרדות, שממש לא נגמר עם המשחק אתמול. אבל כל עוד הגה הדלוריאן בידיו, לכו תדעו איך המסע הזה ייגמר. גרייט סקוט!
2. חדרה. במשך שנים, במקומות רבים וגם בטורי כדורגל כמו זה שאתם קוראים עכשיו - התפתחה תדמית לא טובה לגבי פיטורי מאמנים. לרוב, זה מגיע כפיתרון קוסמטי בלבד - עריפת ראשים שנועדה לספק איזשהו צורך רגעי של קהל זועם, ופחות כפיתרון שבאמת יכול לתקן קבוצות שלא עובדות. אבל יש מקרים שבהם ההחלטה לפטר מאמן היא נכונה, כשהיא נעשית בצורה הנכונה. למשל, הפועל חדרה.
כי ההחלטה להיפרד מניסו אביטן, ולהביא במקומו את חיים סילבס - מתבררת היום כהחלטה חכמה. החלטה ששינתה לא רק את אותו "אפקט המאמן" (שבכלל כבר לא בטוח שקיים), אלא באמת לייצר שינוי בקבוצה שלא הלך לה.
ומעבר לכך, היא נעשתה ביחד עם שני שחקני חיזוק ברמה גבוהה - ג'יימס אדניי וגודסוואי דוניו, שגם מכירים את הליגה. חדרה, שלפרקים נראתה כמו הקבוצה הכי חלשה והכי בוסרית, פתאום הופכת להיות קבוצה יציבה וחזקה - מה שתמיד היה לחדרה בשנים האחרונות. אמנם לא כדורגל מרשים, אבל רגליים שנטועות עמוק בקרקע.
אז האם פיטורי מאמן זה טוב או רע? בדרך כלל, אמון באנשים שאתה הולך איתם בעיניי תמיד עדיף על חוסר אמון. לרוב זה גם משתלם בטווח הארוך. אבל אם לפטר מאמן - שזה ייראה כמו בחדרה. קבוצה שמבינה מה דרוש תיקון, ומתקנת לא רק בעזרת הכיסאות המוזיקליים על הקווים - אלא באמצעות תהליך מקצועי, שכולל גם שינויים בסגל, ונועד לייצר משהו חדש. המוב החכם של חדרה, כנראה, יקנה לה את המקום בליגת העל גם בעונה הבאה.
3. הפועל ירושלים. הנה משפט שיישמע מוזר, אבל יש מאחוריו היגיון - בעיניי, העונה הזאת של הפועל ירושלים היא משמעותית עבור המועדון יותר מהקודמת. למרות שהעונה הקודמת של הפועל ירושלים היא סטטיסטית, הכי מוצלחת שלה - בוודאי בעידן החדש; היא היתה משהו שיכול לקרות לקבוצה מהסוג של הפועל ירושלים. נוסחה חשבונית שמתחילה בפגיעה בזרים, נמשכת באיזה ישראלי או שניים שמתבלטים מעל היתר, בתוספת מאמן טוב - ויש לכם פלייאוף עליון. לא צריך הרבה יותר מזה כדי להגיע לשישייה הראשונה בארץ, תשאלו את בני ריינה.
אז למה העונה הזאת יותר חשובה בעיניי? כי העונה הזו הוכיחה מה קורה בירושלים כשהשמות החזקים מתפוגגים - גיא בדש נמכר. בוטאקה הלך. אחר כך הגיע גם האקזיט על ליאור קאסה. העונה הזאת הוכיחה כמה בהפועל ירושלים יש משהו מאוד בריא - משהו שמקפיד לייצר את הדורות הבאים של השחקנים, שיחזיקו את המועדון הזה. כארם זועבי כמשל - ילד שגדל בהפועל ירושלים, שהוא תוצר של הקבוצה בגלגול ה"קטמוני" שלה - והיום הוא כבר שחקן נפלא בבוגרים.
אבל יש עדיין, לדעתי, מכשול אחד שמונע מירושלים באמת לפרוץ קדימה - וזה השוער שלה. אדבאיו אדליי הוא סוג של פרויקט עבור הקבוצה הזו - שוער ניגרי שהצטרף לקטמון כבר כשהיה בן 17. אבל האמת היא שעם כל הרצון לתת זמן, אנחנו כבר במצב שבו הוא לא פרוספקט - אלא שוער שצריך להיות יציב. ואת היציבות הזאת הוא לא מספק להפועל ירושלים. נדמה לי ששבע שנים הם זמן מספק כדי להתחיל ולשאול - האם אדליי יכול להיות שוער בכיר של קבוצה כמו הפועל ירושלים, שלא באה להיות אפיזודה חולפת? אני בספק גדול. וייתכן ששוער אחר בעמדה הזו, אולי יעזור לה להיות יותר יציבה גם מבחינת המיקום בטבלה.
המנצח: עדי יונה. כאמור, ילד בן 19 ששיחק כמו בוס. כמובן שאת תואר פריצת העונה אי אפשר שלא לתת לענאן חלאיילי, אבל ה"ראנר אפ" המושלם הוא יונה. ילד בן 19, ששיחק קצת בעונה שעברה אבל לקח צעד משמעותי קדימה - הן ברמת הדקות, והן ברמת המספרים. אתמול הוא בישל פעמיים, אבל מבחן העין חזק יותר מהשורה הסטטיסטית. הנמרצות, החוכמה בכל פעולה, החדות והקליניות בפעולות הקטנות - חתיכת שחקן גדל בבית"ר ירושלים. וקצת כמו חלאיילי, נראה לי שגם במקרה הזה המועדון שלו רק רוצה להיאחז בו כמה שיותר - עד שיפרוש כנפיים.
המפסידה: הפועל פ"ת. כי בסופו של דבר, ירידת ליגה לא נראית כמו תבוסה מפוארת - אלא מתבטאת בדיוק במשחקים כמו מול הפועל ירושלים. כאלה שהם "כמעט" מובהק. משחקים שבהם לכאורה הכל עובד, ואיכשהו אתה יוצא מהם עם אפס נקודות. החטאת הפנדל של רז שטיין בתוספת הזמן היא אקט סמלי - לעוד משחק שנפל מהידיים של הפועל פ"ת, בתקופה שבה היא חייבת נקודות כמו אוויר לנשימה. יש עוד שבעה מחזורים למסע הזה, וכבר ראינו דברים יותר מופרכים - אבל אחרי אתמול, קשה להאמין שהפועל פ"ת תעשה הודיני ותצליח להשתחרר.
המספר החזק: 1. רק בעיטה אחת למסגרת היתה במשחק בין מכבי בני ריינה לבני סכנין. לשתי הקבוצות ביחד. כולם דיברו בשבוע האחרון שזה ייגמר בתיקו, וזה אכן נגמר בתיקו - אבל אם השוו את המשחק הזה למפגש בין דנמרק לשבדיה ביורו 2004, הרי ששם - עוד עשו מאמץ. שמו גולים, ספגו שער בדקה ה-90, נגמר 2:2. ריינה וסכנין הן בפלייאוף העליון בצדק, המקום הזה הורווח ביושר. את הטעם של המשחק ביניהן במחזור האחרון, שהעלה את שתיהן למעמד, יהיה קשה להמתיק.
השם החם: גודסוואי דוניו. שלושה שערים ושלושה בישולים יש לחלוץ הגנאי מאז שהוא חזר לכדורגל שלנו, ששוב מוכיח שהוא זר מצוין לליגה הזאת - ורק מעלה את התהייה, איפה היו קבוצות קצת יותר גדולות במאבק עליו? משאבים לא היו חסרים, ונדמה לי ששני מועדונים גדולים לפחות - הפועל תל אביב ובית"ר ירושלים, היו זקוקות ל"תשע" מיומן כמוהו. קצת כמו יון ניקולסקו, שהיה באוויר תקופה ארוכה ואף אחד לא הנחית - עד שבית"ר לקחה, וזכתה איתו בגביע; נראה לי שגם חדרה, יותר מכל, הרוויחה בענק מההפקר. הריצה של דוניו עשויה לסדר לה מקום בליגת העל, שאפילו היא לא היתה בטוחה שתשיג במהלך העונה.
אל תשכחו את: הקריסה של מכבי נתניה. 4 נקודות מתוך 24 - זה המאזן של היהלומים בשמונת המחזורים האחרונים. במובן הזה, מזל שגיא צרפתי פתח את הקדנציה שלו עם אותה ריצה משוגעת - אלה הנקודות שמשאירות אותה עם הראש מעל המים. אבל ברור שמכבי נתניה נמצאת במשבר לא פשוט, ובעונה רעה לחלוטין. המזל היחיד שלה, היא שיש קבוצות עם קצב צבירת נקודות נמוך עוד פחות - שמשאיר אותה בשלב זה במקום השמיני. אבל נדמה לי שאייל סגל יצטרך בקיץ לבנות מערכת מקצועית חדשה - לא רק מאמן - כדי לפצות על עונה חלשה במיוחד.
