אז במצב עניינים שבו הקבוצה כולה רוצה לנער יכולת חלשה וזיכרון כדורגל רע, כמו זה שהפקנו בטרנר או בזמן החוקי בלויטה, כל קבוצה חייבת לנער את עצמה, והדבר החשוב ביותר שהיא צריכה לשנות הוא הגישה. זה לא דבר טריוויאלי, בטח לא בצפיפות משחקים כל כך מטורפת, במכת פציעות מטורפת, כשגם ככה רוב השחקנים הכשירים מתוחים, מילולית ומטאפורית, לקצה גבול יכולתם.
אבל כשאתה בבית, בסלון הירוק שלך, כשאתה ניצב אפילו מול חציו האחד הירוק והעמוס של סמי, כל הנסיבות בעולם נדחקות הצידה. זה מעמד מחייב כל לובש ירוק, וכשהאנרגיות הולכות ומידללות, השחקנים על הדשא מתחברים למצבר הכי חזק בכדורגל הישראלי, היציעים של סמי, ונטענים מחדש.
החשמל באוויר, יחד עם העשן משני צידי מחנות האוהדים, לא איחר להביא פרי ראשון כבר אחרי פחות משלוש דקות. מכבי חיפה תפסה את המשחק הזה, ואת מכבי תל אביב, בגרון כבר בפתיחת המשחק. שימיץ` מעיף באוויר את עצמו ואת מכבי חיפה כולה, אחרי הגבהה מצויינת של סייף ונגיחה נהדרת של שון (אגב, הצלה אדירה של משפתי בניסיון הראשון). הגיצים עודם באוויר, ותוך עשרים דקות - מכבי חיפה מכפילה את היתרון, ודה פקטו, נותנת למשחק העונה הסופר טעון וחשוב הזה נשיקת לילה טוב על המצח.
מה שקרה לאחר מכן היה די ברור, לאור המאמץ האדיר ולאור הלו"ז הבלתי אפשרי ששתי הקבוצות מתמודדות עמו. מכבי חיפה התחילה לרדת לאחור, מכבי תל אביב תפסה שליטה, אבל דווקא אנחנו היינו אלו שקרובים יותר לשים את המסמר, ואילולא נבדל של שערה וחצי באפו של חלאיילי, הערב הזה היה הולך לכיוונים היסטוריים לגמרי.
המחצית השנייה הייתה המשך של הראשונה מבחינת המגמה, המון החזקת כדור של מכבי תל אביב, מול התגוננות קבוצתית ואישית חכמה ונחושה שלנו. קשה מאוד להכתיב קצב בכזה עומס לאורך כל תשעים הדקות, וגם התוצאה, מן הסתם, ביחד עם איכות היריבה הגבוהה, גרמה לדינמיקה די קבועה במשחקים מהסוג הזה. וזה מצב שנדרשת עבודה טקטית ומנטלית לא קטנה על מנת לצלוח אותו, מה שלמרבית שמחתנו אכן קרה.
בסופו של דבר, למעט שתי הצלות של שריף (ההוצאה שלו מהחיבור לדוידה היא קונטנדרית חזקה מאוד להצלת העונה), לא נרשמו יותר מדי אירועים ליד השער שלנו, וידענו, גם עם חילופים שהקנו טריות ואגרסיביות, להרוג את המשחק בדרך פחות יפה מזו ששיחקנו בה במחצית הראשונה.
שימיץ` ושון גולדברג נתנו משחק פשוט עצום, לפנתיאון. ההוראה לשימיץ` הייתה, ככל הנראה, לשמש גופייה לערן זהבי, הוא לא עזב אותו לשנייה אחת על הדשא, נוסף לברך המקסימה שהכניס שם כדי לזרוק את כולנו בערימה אחת גדולה ביציע. שונגו בחילוץ מדור תורג`מן שהיה גיים צ`יינג`ר אמיתי. לעומתם, סק חזר מאליפות אפריקה מתון יותר, וחייב להפסיק עם ההרגל המגונה הזה של לאבד כדור אחרי ניסיון דריבל מטומטם כשהוא אחרון בדרך לשער, אבל כמה טוב לראות אותו שוב כאן איתנו, יא אללה. נשים שעון לאליפות אפריקה הבאה.
גם קני סייף, הצלע הרביעית בקוורטט ההגנתי המופלא, עשה אתמול משחק של מאה וחמישים אחוזי מאמץ. נוסף על כך, הכדורים שהוא מכניס מהאגף חדים ומסוכנים כמעט תמיד, ונשדד ממנו בישול מופלא על ידי משפתי. לא שזה משנה לשורה התחתונה בעניינו, פשוט רכש פנטסטי של ינואר.
קדימה יותר, חוליית הקישור הפליאה במשחק הלחץ בשלושים הדקות הראשונות, כאמור. דניאל הפגין הסתגלות לתפקיד הקשר האחורי, התרוצץ והיה שם פיזית בכל תיקול, עלי מוחמד עד לפציעה הראה שהוא חוזר אט אט לעניינים, וליאור רפאלוב? עכשיו, כששרי האהוב יצא לברייק בהולנד, זו הקבוצה שלו. אמרתי את זה פעם, זה לגמרי נכון גם עכשיו. משחק הקרבה עצום שלו, לא ייאמן ששחקן בגילו ובמעמדו נותן כזו תצוגת תכלית של לוחמה ומנהיגות במשחק בפרופיל כל כך גבוה.
מעליהם, בפנטהאוז, דין דוד בעוד מופע פיניש מול מכבי תל אביב בבית. איך עדיין אין לו שיר?! דאבל פיגרס עונה שלישית ברציפות במכבי חיפה, שערי מאני-טיים מופלאים ואינסוף תנועה על הדשא. המספרים מדברים חזק יותר מכל דבר אחר.
חברו את שני אלו לעוצמות של ענאן חלאיילי, שפרומיל מטר עמד בינו לבין בישול מרהיב לדינדה, ותבינו למה מכבי תל אביב נראתה כל כך מעורערת הגנתית במחצית הזו, ובמשחק בכלל.
צריך לומר - המשחק הזה הוא בגדר קצירת הפירות של עבודת הקודש שנעשתה כאן בחלון ינואר. חלון פשוט אדיר מצד מכבי חיפה, שהפגינה את הנחישות, הרעב והכיסים בכדי להעמיד למסאי דגו את ה"סקנד ווינד", תוספת הנשימה שהוא היה זקוק לה כל כך בסגל. וזה עוד לפני שתהינו על קנקנו של האוקראיני-רוסי הנודד, דניל לסובוי. פשוט בראבו, שאפו עצום לכל הצוות במכבי חיפה על שידרוג ינואר שתמיד רצינו לראות, ברמת הרצינות, בכמות וכמובן באיכות. מי יודע, אולי יש עוד הפתעה של הרגע האחרון? בכל זאת, יש לנו משבצת פנויה של זר.
עד כמה שאני נהנה מהנצחונות על מכבי תל אביב, ובחיי שזה משהו שאני לא אוכל לשבוע ממנו לעולם - זו לא המטרה בליגה. המטרה השנה, כמו בזו שלפניה וזו שלפניה, היא אליפות, בראש ובראשונה. כמובן שזה נחמד לנצח בקלאסיקו, בטח בצורה כל כך משכנעת, בטח פעמיים ברצף ובפרק זמן כל כך קצר, אבל זה נחמד כתוצר לוואי, לא כעיקר. אנחנו עדיין לא במקום בו אנחנו צריכים להיות, המקום הראשון. וכל משחק מהבאים עלינו שווה את אותן שלושת הנקודות, כמאמר הקלישאה השחוקה.
לראשונה מזה המון זמן, איבדתי כל מעקב כבר, אנחנו לא משחקים משחק נוסף במהלך השבוע, אלא זוכים למנוחה עד שבת. זה יקר עבור השחקנים, בערך כמו שזה יקר לנו, בטח בהתחשב בהמשך הלו"ז, זהות היריבות והאינטנסיביות שצפויה לנו. טדי מול בית"ר, זה אף פעם לא היה ולא יהיה קל עבורנו, בטח לא כשבית"ר נאבקת עכשיו על זהותה ואולי על מקום בפלייאוף העליון. צו שמונה לכלל הירוקים, להגיע ולצבוע את הדרומי הנוראי של טדי בירוק, כל נקודה קריטית ואף אחד לא ייתן לנו שום דבר.
יאללה מכבי, עולים לירושלים.
שבוע טוב וירוק לכולנו, שנזכה להתבשר בבשורות טובות על שובם של אחינו החטופים בעזה. בלעדיהם כלום לא שווה.
