הייתי עד אתמול, מהמגרש, לאחד הרגעים המבישים בתולדות הכדורגל הישראלי. רן מלובני ואני שידרנו אמש (שבת) את המשחק בין הפועל חדרה לבני סכנין, ובתחילתו נוגן ההמנון הלאומי - בדומה לכל משחק מאז השביעי באוקטובר. כבר אז, עשרות מאוהדי הקבוצה בחרו להגביר את קולם וביזו את ההמנון במקום לתת לו את הכבוד הראוי. רן ואני היינו בהלם, שרק גדל לאחר עלייתו של מנשה זלקה, גיבור ישראל, למגרש.
זלקה עלה מהספסל, ובכל נגיעה בכדור לווה בקריאות בוז ונהמות מצד אותם עשרות אוהדים כלפיו. אותו זלקה, קפטן חדרה, ויתר על האפשרות להישאר בקבוצתו ובחר לשמור על מדינת ישראל, ועל אותם אותם מבישים מסכנין ומשפחותיהם.
יש לציין כי בירם כיאל, קפטן סכנין הפצוע ושחקן הנבחרת, ניגש לקהל קבוצתו וניסה להשתיקם. זה עזר לחמש דקות, פחות או יותר. למרות זאת, צריך לטפל בזה בחומרה ובמהרה. אני פונה מכאן למנהלת הליגה ולהתאחדות, כי לא מדובר בעבירה בנסיבות מחמירות מהסוג שעליה מורידים נקודה או שתיים, אלא ביזוי מדינת ישראל. גם עשר נקודות לא יספיקו.
לא פחות מבישה מכך הייתה התגובה של הנהלת סכנין להשתלשלות האירועים. "בודדים קיללו אותו והושתקו בידי אנשי המועדון. השחקנים, ההנהלה, עובדים במועדון וחלק גדול מהקהל עמד וכיבד את ההמנון על אף שהסאונד לא היה ברור בכלל", אמרו.
הייתי במגרש. לא מדובר בבודדים, אלא בעשרות אוהדים. היו דקות של שקט כשכיאל ביקש להפסיק, אבל הם חזרו על עצמם פעמים רבות עד לסיום המשחק.
הסאונד של ההמנון היה ברור לחלוטין, וכך גם העמידה של הקבוצות וכל האצטדיון. גם הסאונד של האוהדים שהגבירו את קולם דווקא במהלך ההמנון באופן תמוה היה ברור, וגם מצלמות הטלוויזיה יעידו על כך.
