נתחיל מהסוף: עדיין לא ברור אם ברק בכר בכלל יסכים לקבל את התפקיד בנבחרת ישראל. ההתאחדות לכדורגל עשתה כל מה שאפשר כדי "לסדר" לו את הג`וב הזה, כולל הפרידה מיוסי בניון, על מנת לתת לבכר את המפתחות מבחינה מקצועית. אבל כרגע, הכדור נמצא בידיים שלו - כשבכלל לא ברור האם טוב מבחינתו ללכת על הדבר הזה.
לפיכך, ייתכן וכל הדיון סביב בכר לנבחרת הוא דיון בעלמא. יכול להיות שאנחנו מתעסקים עכשיו בספין, שאחריו ייכנס מישהו אחר לנעליים של אלון חזן ויוביל בעצמו את הנבחרת. בעיניי, אפילו סביר מאוד שזה מה שיקרה בסופו של דבר. ובכל זאת, צריך לדבר על האפשרות שבכר יהיה המאמן - וגם על סימני השאלה סביב מינוי אפשרי שכזה.
שלא יהיה ספק: ברק בכר הוא גדול המאמנים הישראליים הפעילים. אי אפשר להתווכח עם הרקורד שלו, שכולל שישה תארי אליפות (ב-11 שנים של קריירה בישראל), העפלה לנוק אאוט הליגה האירופית וכרטיס לשלב הבתים בליגת האלופות. בכר הגיע בישראל לכל פסגה אפשרית, והוכיח עליונות מרשימה בכל הקשור ליכולות אימון - וליכולת להוציא משחקניו את המיטב.
אבל זו לא הפעם הראשונה שההתאחדות לכדורגל מביאה מאמן קבוצות מצליח לתפקיד מאמן נבחרת ישראל. כך היה כאשר שלמה שרף מונה לתפקיד ב-1992, אחרי ההצלחות במכבי חיפה; כך היה עם אברהם גרנט, כשהפך למאמן לאומי ב-2002 אחרי שתי אליפויות מרהיבות עם מכבי חיפה; כך היה עם דרור קשטן ז"ל, גדול מאמני הכדורגל הישראלי, שקיבל את הנבחרת ב-2006 אחרי שזכה בהכל עם כולם; ועל הבסיס הזה גם אלי גוטמן קיבל את התפקיד ב-2011, אחרי שהוביל את הפועל תל אביב לזכייה בדאבל ולשלב הבתים בצ`מפיונס.
מאחורי כל ההחלטות הללו, עמדה הנחת יסוד ברורה: מאמן נבחרת ישראל צריך להיות המאמן הישראלי הטוב ביותר. איך נמדד מאמן ישראלי טוב? לפי ההצלחות בליגה. מאמן שהגיע לשורה של הישגים עם מספר קבוצות, הוא מועמד טוב להוביל את הנבחרת. האם במבחן התוצאה זה עבד? לא כל כך. למעט שרף, אף אחד מהמאמנים לא לקח אותנו להישג משמעותי - לדעתי, בגלל הפער שבין היכולת כמאמן קבוצה, לבין מאמן נבחרת.
אופי העבודה בתור מאמן לאומי הוא שונה בתכלית מזה של מאמן קבוצות - העבודה היא יותר בחירת שחקנים מן הקיים, ופחות פיתוח שחקנים; למאמן קבוצה יש היצע הרבה יותר גדול של שחקנים, כולל זרים שהוא יכול להביא, מה שאין למאמן נבחרת; הפער בין יכולת ההשפעה שלך לבין הלחץ שיש עליך, בטח במקום כמו ישראל, הוא פער מטורף. זה שונה מכל מה שבכר התמודד איתו עד היום.
על אחת כמה וכמה, הדברים אמורים לגבי בכר - שסוד הכוח שלו לאו דווקא היה ביכולת להצמיח שחקנים ישראליים. היו אצלו שחקנים ישראליים מצוינים (מאליניב ברדה ומאור מליקסון, עד עומר אצילי ודולב חזיזה) - אבל עיקר כוחו היה ביכולת להביא זרים ברמה גבוהה. את הדבר הזה לא יהיה לו בנבחרת, וזה כבר משהו שעלול להכשיל אותו.
חוץ מזה, אם יש משהו שמאפיין את בכר, זו נאמנות לדרך מאוד ברורה. וזו לא דרך שאין בה מכשולים - היום, בדיעבד, מתבוננים על הקריירה של בכר בתור הצלחה (ובצדק). אבל בתוך כל עונה של בכר היו גם רגעי משבר, כולל רגעי משבר לא קלים. בכר הצליח לעבור אותם, כי המערכת האמינה בו ונתנה לו את מרווח הטעות - מתוך הבנה שבסופו של דבר, הוא יצליח לצאת מהמשבר. האם זה יעבוד בתוך הסביבה הלחוצה של הנבחרת? כזו שבה כל הפסד במשחק ידידות מיד גורר אחריו דיונים זועמים באולפנים, הדלפות לתקשורת, ידיעות מגמתיות וביקורת חריפה? הלוואי, אבל קשה להאמין.
באופן אבסורדי, דווקא בנבחרת ישראל - שבה לכאורה הציפיות אמורות להיות נמוכות, לאור הרקורד הדי בעייתי (54 שנה בלי טורניר גדול) - בכר נתקל במערכת שבה מצופה ממך להצליח כמעט מיידית. אין לו את מרווח הנשימה שהיה לו בקבוצות, אותו הוא הרוויח בזכות הרקורד המוצלח שלו בתור מאמן בליגה שלנו. וגם זה דבר שעלול להוות מכשול עבור המאמן הנהדר.
ומעל הכל, יש כאן סוג של התנגשות ברמת האתוס - בכר הוא ווינר, בכל רמ"ח איבריו. אחד שהצליח להיכנס לשתי מערכות שלא ידעו הצלחות הרבה שנים (הפועל באר שבע ומכבי חיפה), ולגרום להם להאמין מחדש. האם ההתאחדות לכדורגל יכולה לתת אמון במישהו? האם היא יכולה להכיל בתוכה דרך ארוכה - שיהיו בה נפילות - בלי להיכנס למשחקי האשמות ולתחושה רעילה? האם אפשר לעשות כזה דבר בישראל?
באנגליה עולה בימים אלה מחזה בשם "Dear England". המחזה מתאר את סיפורו של גארת` סאות`גייט, מאמן נבחרת אנגליה שהגיע כדמות אלמונית וחסרת כריזמה, והצליח לגרום לאנגליה כולה להאמין מחדש בנבחרת שלה. צעד אחרי צעד, הוא קיבל את הקרדיט כדי לעשות צעדים לא פופולריים וכמעט לבנות נבחרת מאפס. לבכר יש הרבה יותר קרדיט מבחינה ציבורית ממה שהיה לסאות`גייט להזיז דברים - אבל השאלה היא כמה הוא יזכה להבנה, כשדברים פחות יילכו?
זאת שאלת המפתח וזה הקושי המרכזי, לטעמי, סביב ההגעה של בכר לנבחרת. בדיוק בגלל זה, אני גם בסימן שאלה את הסכמתו של בכר לכל הדבר הזה: הוא עדיין צעיר, יש לו ביקוש במועדונים מסוימים, והנבחרת מסורתית היא בדרך כלל ג`וב שהורג קריירות. דבר אחר ברור, מישהו יצטרך כאן להשתנות: או שבכר יצליח לשנות את המהות של הנבחרת והכדורגל בכלל (הלוואי), או שהנבחרת תשנה את בכר - כפי שפגעה בתדמית של קשטן וגוטמן.
בכל מקרה, מי שרוצה למנות את בכר - צריך להבין שגם הוא יצטרך לשלם מחירים בדרך. שדברים יצטרכו להשתנות, כדי שהנבחרת באמת תצליח לאורך זמן. לב טולסטוי אמר פעם ש"כולם חושבים לשנות את העולם, אבל אף אחד לא חושב על לשנות את עצמו". אני בספק לגבי היכולת של ההתאחדות לכדורגל להכיל על עצמה שינויים רחבים כל כך, ומתן אמון לאורך זמן. ואם זה המצב, וזו הסביבה שבה אנחנו חיים בה, אולי כדאי כבר מעכשיו לוותר על התענוג.
