1. הפועל ת"א. רבות נכתב, גם על ידי, על הדמיון המשונה בין שתי היריבות השנואות - הפועל תל אביב ובית"ר ירושלים. ונדמה שהדמיון ביניהן רק מתחזק העונה: מחזור אחד לסיום העונה הסדירה, שתיהן כמעט באותו המצב. שתיהן בתהליך צניחה חופשית די מרהיב, שנמשך לא מעט זמן, ושתיהן מוצאות את עצמן - בפוקס - כשהן עומדות בפני מאבק הישרדות.
האם הפועל או בית"ר באמת תרדנה? כשמסתכלים על קבוצות התחתית, אי אפשר שלא לשים לב לעובדה שיש איזשהו פער - גם לשתיהן יש מעט, זה עדיין מעט שהוא יותר ממה שקיים באשדוד או בהפועל פ"ת. אבל מה שקורה העונה בשתי הקבוצות, בהחלט מעיד על בעיה מקצועית חריפה.
הנה עוד מכנה משותף: שתי הקבוצות ניסו לפתור את הבעיה שלהן באמצעות מאמן; הפועל הביאה את אבוקסיס, בית"ר את ברק יצחקי. ואם בבית"ר עוד חזון למועד והעסק טיפה מתחבר, בהפועל - העסק נראה אבוד לגמרי. אחרי שהחליפו שלושה מאמנים, כנראה שהבעיה לא קשורה בהכרח לאיש שעומד על הקווים. היא קשורה הרבה יותר לסגל.
זו התעלומה שאופפת את הפועל ת"א 2024 - על הנייר, בסגל של האדומים יש לא מעט כישרון גנרי, שהיה יכול לעבוד היטב במקומות אחרים. שחקנים כמו אוז'בולט, לאיוס, צ'יבוטה - הם שחקנים שבהחלט היו יכולים לעשות דברים יפים, ולא מעט קבוצות היו משוועות לשחקנים כמוהם. ודווקא כשהם משחקים ביחד בהפועל ת"א, משהו לא מצליח להתחבר.
וזו בדיוק הבעיה עם "הנייר". כי מאוויס צ'יבוטה, הישאם לאיוס, אלן אוז'בולט או עמרי אלטמן - הם שמות יפים. בפועל? אלטמן יותר פצוע מבריא, צ'יבוטה הגיע להפועל ת"א אחרי מעט מאוד דקות משחק במכבי חיפה, לאיוס הוא פוטנציאל טוב - אבל לא באמת מימש אותו, ואוז'בולט - אותו בכלל רצו למכור עד לא מזמן.
אם מבחינה הגנתית, הפועל ת"א בסך הכל עם הראש מעל המים - בעיקר בזכות היכולת הנדירה של זובאס, שבלעדיו הם בלאומית בשנה הבאה; מה שזועק לשמיים זו ההתקפה. אתמול, נרשמו להפועל ת"א 3 בעיטות למסגרת. בפועל, אולי היה צ'אנס אחד מסוכן באמת (בתוספת השער שנפסל לטאמבדו). עם כל השמות ועם כל היכולת "על הנייר", הפועל תל אביב לא רק שלא כובשת - היא בקושי מסכנת את השער היריב.
יכול להיות שהאינרציה תספיק. ראינו בעונה שעברה איך הקהל האדום, כמעט במו ידיו, השאיר את הפועל ת"א בליגה - הרבה יותר מכל אלמנט מקצועי. אבל כשנזכרים בהבטחות של המינצברגים על "עידן חדש" ו"דרך של מועדון", אפשר לתהות עד כמה הדרך הזו באה לידי ביטוי.
2. הפועל פ"ת. אחד הסינדרומים הקלאסיים של קבוצה שיורדת ליגה, הוא בדיוק המשחק שהפועל פ"ת חוותה בדרבי. לאו דווקא תבוסות מחפירות, אלא דווקא ההחמצות הקטנות; משחקים שבהם הקבוצה כן מתחברת, ואפילו משחקת טוב, ומגיעה למצבים וכובשת פעמיים - ועדיין לא מצליחה לנצח.
להפועל פ"ת היתה הזדמנות פז סוף סוף להשיג את הניצחון הזה - את הרגע שמחבר קבוצה, בדרך לכיוון אחר של העונה. בדקות האחרונות של המשחק, כשהתוצאה היתה 2:2, מכבי פ"ת "הסתפקה" בנקודה. זה היה הזמן של הכחולים, עם הקהל הביתי הנהדר, לתת את הפוש הנוסף, לנצח בדרבי ולצאת לדרך חדשה.
אבל היעדר הגרוש ללירה - שהתבטא בצורה הכי סמלית במהלך של חמזה שיבלי, שלא מסר וחיפש לכבוש שער ניצחון לבד, עלול להיות בעוכריה. דווקא במחזור שבו אשדוד הפסידה, ובו ככל הנראה גם בית"ר ירושלים תפסיד - לפ"ת היה צ'אנס גדול לפתוח את כל התחתית מחדש. אבל היא לא עשתה את העבודה שלה.
את הלקח מהעונה הזו, הפועל פ"ת תצטרך ללמוד הלאה. אני מאוד מקווה שלא נחכה הרבה זמן עד הפעם הבאה שהיא תשחק בליגת העל, אבל כשהיא כבר תחזור לשם - היא צריכה לבוא הרבה יותר מוכנה. פ"ת, בסופו של דבר, לא כללה מספיק "שחקני ליגת העל" בסגל. היה חסר לה את הניסיון שהיה ליריבות שלה בתחתית. וזה מה שיצטרכו לתקן שם, אולי, בסיבוב הבא.
3. בני סכנין. מה שהכי עצוב בפרשת סכנין-זלקה, זה שהיא מגיעה דווקא בעונה שבה סכנין יצאה קצת מהטבע שלה. זו עונה שבה לא היה בלגן סביב המאמן, כמעט ולא היו שערוריות סביב הקהל, בטח לא סיפורים מביכים כמו פרשת המשחק שבוטל מול מכבי חיפה. בפעם הראשונה, היה שם שקט - וזה התבטא גם בקבוצה, שנמצאת מרחק נגיעה מפלייאוף עליון.
ואז מגיע רגע כמו מה שקרה בשבת האחרונה, ומשנה הכל. זה הרגע שבו סכנין, שלרגע נראתה כמו סמל לדו קיום יהודי-ערבי, מוצאת את עצמה שוב בלב המחלוקת. ביזוי ההמנון הלאומי, ובעיקר שריקות הבוז למנשה זלקה היו רגע שבו היא תקעה טריז - לא רק בעיניי פופוליסטים מתלהמים כמו איתמר בן גביר, אלא גם בעיני הישראלי הממוצע. זה שלא חיפש עימות. זה שרק רוצה לחיות ביחד.
כי אם יש משהו שה-7.10 היה אמור ללמד גם את אוהדי סכנין, זה דווקא כמה אנחנו תקועים פה יחד. גם אזרחי ישראל הערבים היו בסכנה באותו יום ארור. גם הם נרצחו, גם הם נחטפו. מחבלי החמאס לא ראו הבדל ולא בדקו דת או לאום כשהם יצאו לרצוח. הרקטות של חיזבאללה וחמאס שעפות לצפון ולדרום, לא מבדילות בין ישוב יהודי לישוב ערבי.
מנשה זלקה, שיצא לשירות מילואים, הגן על כל מדינת ישראל. גם על אזרחי ישראל הערבים. ושריקות הבוז כלפיו, וחוסר כיבוד ההמנון - היו קודם כל פגיעה במי שמאמין בחיים משותפים. במקום ניסיון לקרב ולחבר, מעשים שכאלה רק מרחיקים בין יהודים וערבים - בתוך הבית היחיד שיש לנו. זו תמונת המראה המדויקת לגזענות המכוערת והמגונה שאנחנו רואים נגד ערבים - קולות שמנסים, בכוח, לנסות ולהפריד בינינו.
אם לא היו דברים עצובים באמת לבכות עליו, הייתי אומר שזה עצוב.
המנצח: אלעד מדמון - הצעד שבו מכבי תל אביב החתימה את מדמון בסוף חלון ההעברות, נחשב גם בעיניי לצעד טיפה מסוכן. העובדה שמדמון היה בין הפטיש לסדן - מצד אחד בקבוצה שנלחמת על חייה, ומצד שני כשחלום חייו עלול להיגנז אם חס וחלילה ייפצע - נראתה לי כמו משהו שחדרה לא יכולה לשאת. אבל מי ששינה את הכל היה מדמון עצמו - שממשיך בקצב כיבושים נהדר, ואמש לקח על עצמו פנדל בדקה ה-97 וכבש אותו בצורה מושלמת. אחלה חלוץ גדל בחדרה, ומכבי תל אביב יכולה להיות אופטימית לגביו בעונה הבאה.
המפסיד: אלי לוי - כי אפרופו סינדרום הקבוצות שיורדות ליגה, מ.ס. אשדוד חוותה בדיוק את אותו הדבר מול נתניה - גם היא שיחקה מצוין במחצית הראשונה, היתה טובה משמעותית ממכבי נתניה, אבל לא ידעה איך לנצל את זה וירדה מהמגרש עם אפס נקודות. וכשאשדוד רואה את חדרה מתחברת ועוקפת אותה בסיבוב, הקבוצה מהי"א נמצאת במשבר לא פשוט. וכשבשבוע הבא יש לה ביקור בטרנר, היא עלולה להגיע לפלייאוף התחתון במצב גרוע עוד יותר.
המספר החזק: 3. רק שלושה ניצחונות השיגה העונה הפועל פתח תקווה בליגת העל. נכון, בתחתית לא תמיד חשוב לנצח - ולפעמים גם היכולת לא להפסיד היא משהו חשוב; אבל לאורך זמן, קשה לשרוד כשאתה לא מנצח. מספיק מומנטום קטן של היריבות, והנה נשארת מאחור. האבסורד? שלושת הניצחונות של פ"ת העונה הגיעו מול הפועל באר שבע, בית"ר ירושלים ומכבי נתניה - לכאורה, קבוצות שהיא לא אמורה לנצח. דווקא מול היריבות שלה לתחתית, היא פקששה - וככל הנראה תסיים את העונה בלאומית.
השם החם: בר כהן. הילד שגדל במכבי תל אביב תמיד נחשב ליהלום לא מלוטש. הוא הסתובב בליגה שלנו לא מעט, אבל לא באמת מצא את מקומו - לא בהפועל חיפה ולא בנוף הגליל ואפילו לא בבית"ר ירושלים תחת יוסי אבוקסיס. ניצוצות של גאונות תמיד היו שם, אבל אף פעם לא משהו שלם. ואז, מגיע משחק שלו כמו המשחק מול אשדוד - כזה שבו הוא עולה מהספסל ומשנה את המשחק, ונוטע בך קצת אופטימיות שאולי משהו מהיכולת המדהימה שהוא יודע לתת, יוכל גם לעזור לקבוצות. בינתיים, הוא עזר לנתניה סוף סוף לנשום קצת אוויר - בתוך עונה לא טובה.
אל תשכחו את: הפועל ירושלים. היא אמנם לא ניצחה אתמול, אבל העונה הזאת של הפועל ירושלים - בעיניי - היא הוכחה נהדרת לחסינותו של המועדון הזה. כי ירושלים איבדה לא מעט מהנכסים שלה בעונה שעברה, אבל בתוך הסבך הזה היא הצליחה להתנהל נכון. זו קבוצה פחות מרהיבה, וגם ההישגים שלה פחות טובים אחרי הפלייאוף העליון בעונה שעברה, אבל יש בה יסודות בריאים מאוד - והיא מצליחה להתנהל כהלכה. השילוב של שחקנים צעירים עם שחקנים טיפה יותר מוכחים, היה אמור להביא לה שלוש נקודות מול הפועל ת"א. רק הצלה גדולה של זובאס מנעה את זה. אבל בכל מקרה, יש משהו בהפועל ירושלים שנראה שיחזיק מעמד לאורך זמן. וליציבות הזאת - נדמה לי - פיללו מייסדי הפועל קטמון, לפני 17 שנה.