בית"ר ירושלים, שתעלה הערב (20:00) לדרבי, מזכירה לי את הסצנה הבלתי נשכחת מתוך הסרט "הגביע הקדוש" של חבורת מונטי פייטון. הסצנה שבה ארתור, מלך הבריטים, פוגש באביר שלא מסכים לפנות את הדרך לו ולצבאו הקטן. הם יוצאים לדו קרב, במסגרתו ארתור מוריד לו יד אחת. האביר אומר "זו רק שריטה" וממשיך. אחר כך נקטעת גם היד השנייה. "פצע קטן", אומר האביר וממשיך לעמוד. אחר כך, כשנקטעות לו שתי הרגליים והוא נשאר מרותק לקרקע, ורואה את הצבא בורח ממנו הוא אומר - "בורחים, הא?". (זה תרגום חופשי, הסצנה האמיתית הרבה יותר מצחיקה).
ונדמה שכך גם בית"ר: מתקופה לתקופה ומשנה לשנה, האביר ושמו בית"ר הולך ומאבד מהכוח שלו. בטווח הקצר הוא כמובן יכול להילחם, וגם להצליח לפעמים, אבל בטווח הארוך - אין לה תוחלת אמיתית לחיות, בטח לא לשגשג. כמו האביר ההוא מהקלאסיקה הקולנועית, גם בית"ר נמצאת עכשיו על הרצפה, כששתי הרגליים שלה מנותקות והדם מתפזר לכל עבר - ומנסה להמשיך להילחם כדי לשרוד עוד כמה דקות. או כמה שנים, אם מושכים את המטאפורה לעולם הכדורגל. לא יותר מזה.
כשברק אברמוב רכש את בית"ר, בקיץ 2022, אמרתי באתר הזה שההבדל היחיד בינו לבין הבעלים הקודמים הוא האשליה - אם כשגאידמק, טביב או חוגג קנו את הקבוצה, עוד היתה ציפייה שהם יישארו כאן למשך זמן, כולם יודעים שאצל אברמוב הזמן קצוב. אנחנו יכולים ליהנות מאוד בדרך (למשל, כשלוקחים גביע), אבל סוף המסלול ידוע לכולם. לאוהדים, לשחקנים, למאמנים ואפילו לאברמוב עצמו. הוא לא האיש שייקח את בית"ר לעשור הבא. הוא כאן, כמו קודמיו, להיות שחקן חולף בקרקס מתמשך.
נתחיל מהסוף: סאגת יוסי אבוקסיס וברק אברמוב היא אירוע שתוכנן על ידי איש אחד - ושמו יוסי אבוקסיס. מה שיש כאן הוא אדם שהחליט לעזוב את הקבוצה שהוא מאמן ויהי מה, ואחר כך ניסה לעטוף את ההחלטה הזו בתירוצים ובנראטיב מדומה. לא, חלק (קטן וזניח) מהקהל לא היה צריך לקלל אותו. וייתכן שגם ברק אברמוב היה יכול להתנהג איתו בצורה טובה יותר. אבל ברור לכולם שאם לאבוקסיס היה חוזה לעונה הבאה, את כל הצפרדעים האלה הוא היה בולע בקלות.
אבל זה המיקרו. במיקרו, בסוף אבוקסיס יאמן את הפועל, ולבית"ר יהיה מאמן אחר, ואת כל הסאגה הזאת אנחנו כנראה נשכח בעוד חצי שנה. המאקרו הוא בעיניי הדבר החשוב באמת - והוא תחושת חוסר התוחלת ארוכת הטווח שיש בבית"ר ירושלים מודל 2024.
כי עם כל הכבוד לצקצוקים של חלק מהאוהדים, שום דבר לא היה אמור לגרום לזעזוע הזה. בית"ר, בתחילת פברואר, נמצאת במצב סביר לגמרי - יחסית לסגל שלה ולעונש הפחתת הנקודות שהושת עליה טרם העונה. היא לחלוטין במשחק על הפלייאוף העליון, על הדשא יש שחקנים שמחויבים למאמן שלהם ובסך הכל הקבוצה במצב בריא יחסית. גם ההדחה מהגביע, נגד הקבוצה הכי חמה בכדורגל הישראלי, הגיעה בדקה ה-87 ואחרי משחק מצוין של בית"ר - שבו קצת דיוק היה מאפשר לה גם לעבור שלב. הסיבה היחידה שהדבר הזה קרה, היא העובדה שלמועדון אין רגליים יציבות בקרקע. כי התחושה היא שממילא הכל זמני.
מה שמנהל את המועדון הזה זו ברית - לחלוטין לא קדושה - בין בעלים שרק מחפש למשוך זמן, לבין ארגון אוהדים שמחזיק את המפתחות בפועל. זאת הקלישאה של כל בעלים בבית"ר - זה תמיד מתחיל בירח דבש ובדברי חנופה (לא אשכח את אלי טביב נשבע שב"לה פמיליה יש אנשים טובים"), נמשך בכך שאותו ארגון מתהפך לבעלים על הראש - ונגמר בזה שהבעלים מפנה את המקום לטובת השחקן הבא בהצגה. כך היה עם גאידמק, כך היה עם טביב, כך היה עם חוגג - וכך קורה כעת עם אברמוב, כשאנחנו עדיין בתוך השלב הראשון.
וכך, גם כשהגזענות מרימה את ראשה המכוער בקללות הדוחות כלפי שחקן מכבי נתניה, כארם ג'אבר, או כלפי סלים טועמה - אברמוב, כמו כל דומיו, שותק במקרה הטוב. במקרה הרע הוא שולח את נציגיו להסביר בבית הדין ש"מוחמד מת זו לא גזענות". כי יש את הדיל העתיק ביותר בספר: אתם לא תסבכו אותי בבית הדין, ואני לא אפריע לכם לעשות כל מה שאתם רוצים. כולל אותה "הרצאה" גרוטסקית שניתנה על ידי אנשי "לה פמיליה" באימון הקבוצה, אחרי אחד הדרבים הקודמים.
וכשזה המצב, שום דבר טוב לא יצמח בבית"ר לאורך זמן. קבוצה שחרב דמוקלס של כיליון מרחפת מעל ראשה, לא תנסה לבנות עתיד. ברק אברמוב לא חושב על איפה בית"ר ירושלים תהיה בעוד חמש שנים, כי הוא יודע - וכולנו יודעים - שהוא לא יהיה שם. הצרות יהיו של מישהו אחר, ושהמישהו האחר ישבור את הראש. בזמן האחרון יש דיבורים רבים על כך שאברמוב שואף למנות מנהל מקצועי - שזו, כמובן, מטרה מבורכת, אבל מה יקרה בפעם שבה המטרות של אותו מנהל מקצועי יתנגשו עם הרצונות של אברמוב? יקרה בדיוק מה שקרה בסאגת אבוקסיס.
ככה בית"ר ירושלים מתנהלת כבר שנים רבות. מהיד לפה, בלי חשיבה סנטימטר קדימה. טלאי על טלאי על טלאי, עד שמשהו יתפוצץ. אולי המאמן יילך, אולי הבעלים יילך, אולי יהיה פיצוץ גדול עם הקהל - לכו תדעו. השואו של בית"ר ירושלים הוא השואו הכי טוב בעיר ובמדינה. כמה חבל שהאוהדים הם הסטטיסטים בתוך התהליך הזה.
בית"ר ירושלים תחזור לחיות כמו שצריך, רק ביום שבו יהיה לה בעלים נורמלי. בעלים שמחפש לא את הטווח הקצר, אלא לבנות מועדון לשנים קדימה. וזה יכול לעבור רק דרך תיקון אמיתי של בעיית הגזענות והאלימות בקהל. כל עוד היציעים לא יהפכו למקום בטוח וטוב יותר עבור כלל קהל אוהדי בית"ר, וכאלה שמרוכזים בהצלחת הקבוצה ולא ב"עקרונות" עבשים ומסריחים, אף בעלים שפוי ורציני לא יוכל לבוא - והיא תמשיך להתנדנד בין נסיכים זמניים, אנשי צללים ופוליטיקאים בשקל וחצי.
עד אז, בית"ר תמשיך להיות כמו האביר ההוא מהסרט של "מונטי פייטון": בלי ידיים, בלי רגליים, בלי עתיד ובלי תקווה - ותספר לעצמה שזו רק פציעה חולפת.
