1. הפרידה של מכבי חיפה מצ`ארון שרי היא ללא ספק האירוע המאז`ורי של השבוע, ואולי של העונה. עוד תוצאה מצערת של המלחמה, ועוד חתיכה בפאזל של חיפה הגדולה שיורד שמתפרקת - אחרי נטע לביא בינואר שעבר, ואחריהם אצילי, אבו פאני ומעל הכל בכר בקיץ. כמובן שהכל שונה מכל האחרים שעזבו, אבל אם מסתכלים מקצועית נטו - ברור שהעזיבה של שרי היא הכי משמעותית, וזה אפילו לא קשור רק לכדורגל.
כי שרי עבור מכבי חיפה, וזה בהחלט הורגש גם בפרידה עמוסת הדמעות שראינו שלשום, הוא יותר משחקן כדורגל ממש טוב. ב-4.5 שנים הוא הפך לדמות מאוד מזוהה עם המועדון - וכזה שסימל את המהפך שהקבוצה עברה. נכון שהיו גם פקטורים נוספים (בראשם עומר אצילי), אבל שרי היה האיש שהצליח שהפך את חיפה - כמאמר המשפט המפורסם של יורגן קלופ - "מספקנים למאמינים".
הוא בא למכבי חיפה בקיץ 2019, אחרי עונה שבה מכבי חיפה סיימה 31 נקודות מתחת למכבי ת"א. אחרי שמכבי חיפה נחשבה לקבוצה ש"היתה פעם גדולה", שעברה שמונה שנים בלי תואר אליפות. ושלב אחרי שלב, כשהחתיכות בפאזל באו סביבו, הוא היה הלב של מכבי חיפה המשגשגת של השנים האחרונות.
ושאלת המפתח היא איך לעזאזל ממלאים את הוואקום הזה. צריך להגיד ביושר שהעונה, שרי פחות מנפק מספרים מבעבר - וזה כמובן הגיוני, לאור הנסיבות שבתוכן הוא מתנהל (ובגללן הוא חוזר להולנד). רפאלוב הוא סוג של "שרי החדש" - מבחינת התרומה ההתקפית והאופי המנהיגותי שהוא מספק. אבל רפאלוב הוא כבר חלק מההרכב הזה, וכשמסתכלים על יתר הקבוצה - קשה לראות מי נכנס לנעליים האלה.
גדי קינדה הוא שחקן מאוד מוכשר, אבל עוד לא ברמה הזאת. ענאן חלאיילי עוד צריך לצבור דקות משחק וניסיון כדי להיות לב של קבוצה. ואם הפיתרון הוא דיא סבע - קשה לחשוב על הפך גדול יותר בין שרי לבין סבע, בוודאי מבחינת היכולת המנהיגותית. דווקא אחרי תקופה שבה חיפה מתחברת, ייתכן שהמציאות נותנת לה סטירה - ולמסאי דגו יהיה אתגר מאוד גדול לנסות ולחבר פאזל חדש.
לכל קבוצה במהלך העונה יש משבר - את השקיעה, המשחקים שבהם כלום לא מתחבר, "כדור השלג" המפורסם שבו דבר גורר דבר. מכבי חיפה עברה את המשבר שלה בתחילת העונה - בחמשת המשחקים שקדמו ל-7.10, היה לה רק ניצחון אחד. זה קרה כשבמקביל מכבי ת"א ניצחה ללא הכרה, הפער הלך וגדל ובשיאו הגיע לעשר נקודות הפרש.
כך שמעבר להשפעה הברורה שיש להיעדרות הווינגר האנגולי, לדעתי יש כאן סטטיסטיקה שמתיישרת - הקצב המטורף של מכבי ת"א מאז המלחמה (12 משחקים ו-12 ניצחונות) היה אנומליה, מקרה קלאסי של מומנטום שמתחבר - ולא היה באמת מחזיק מעמד עד הסוף. אז עכשיו, מגיעה שקיעה - כמו חיפה, עם ניצחון אחד בחמישה משחקים.
והסמליות היא שאותו תהליך קורה גם לערן זהבי - גם הוא פתח את העונה, לפני המלחמה ואחריה, בקצב כיבושים בלתי נתפס, שאחר כך נרגע. ובניגוד לקולות שמחפשים אשמים, זה לגמרי בסדר. ברור שקצב המשחקים הגבוה גובה מחיר, כולל הרצף ההוא, וכעת מכבי ת"א משלמת את המחיר.
האתגר של רובי קין הוא ריענון הסגל - לכן הוחתמו מתן בלטקסה ועדן קארצב. יחד עם מילסון - שיחזור כשיחזור, קין ינסה לבנות מחדש את הרצף שהיה לו בתחילת העונה. דבר אחד בטוח; כמו שהיה מוקדם להכתיר את מכבי ת"א בתחילת העונה, כך גם מוקדם להספיד אותה עכשיו. המירוץ הזה עוד יקבל אלף תהפוכות, כמו בכל עונה בשנים האחרונות.
כי זה היה משחק שבו בצורה החדה ביותר ראית את ההבדל בין קבוצה שיש לה מאמן מנוסה ו-ותיק, לבין מאמן חסר ניסיון. בית"ר ירושלים ניצחה את המשחק הודות למאמן שלה - שמצליח, בפעם ה-70 מיליון, להוציא מים מן הסלע (אין קשר משפחתי), לקחת קבוצה בינונית ומטה ולהפוך אותה למשהו שמסוגל לנצח משחקים מאפס. לא סתם הגול הגיע משני שחקנים שהוא הכניס למגרש - דור מיכה ופרד פריידיי.
מנגד, להפועל תל אביב יש על הנייר קבוצה טובה יותר משמעותית מזו של בית"ר - הירושלמים היו יכולים להתברך בשחקנים כמו מאוויס צ`יבוטה, אלן אוז`בולט או הישאם לאיוס (במציאות האוטופית שבה החתמת לאיוס כזו בכלל אפשרית). אבל גם השחקנים הטובים ביותר, לא יכולים באמת לנצח ללא התמיכה של דמות על הקווים. למישהו שיוכל לנהל את הסגל הזה כהלכה.
והתחושה היא שהפועל תל אביב, ברמת ההתנהלות על הדשא, לא באמת יודעת מה לעשות. היא חיה על אלתורים, ולא על שיטה. כך היה גם כשהיא ניצחה, וכך בולט במיוחד כשהיא מפסידה. יריבה באיכות של בית"ר ירושלים, ללא השחקן הכי חשוב שלה - ירדן שועה, היתה אמורה לקבל מהסגל הזה שלוש חתיכות. זה נגמר בהפסד.
בסוף, לבית"ר ירושלים יש שני נכסים אמיתיים נכון לעכשיו: ירדן שועה ויוסי אבוקסיס. וגם אם אבוקסיס לא תמיד מדייק ולפעמים טועה, בסופו של דבר יש לה את המאמן הכי טוב שהיא יכולה להביא. הוא מצליח להוציא מקבוצה דלה וענייה ניסים ונפלאות (כולל ניצחון על הפועל ת"א בחוץ - לראשונה מזה כמעט חמש שנים). את זה, יודעים גם המבקרים, יהיה קשה להחליף. כי גם כשמזג האוויר ישתפר, קר שם בחוץ.
המפסיד: בורחה למה - כי עוד לפני עונש הפחתת נקודות שעלול להגיע מבית הדין, ברור שהפועל תל אביב בצרות. שתי נקודות בלבד מתוך 21 אפשריות, ובעיקר תחושה שלמעט אלתורים - אין לה דרך ואין לה יכולת. הפועל ת"א האמינה ש"יהיה בסדר" כשמינתה את למה, שהיא תוכל "להעביר את חצי השנה הנותרת" עד לקיץ שבו תמנה מאמן אמיתי. אבל בכדורגל אין יהיה בסדר, וההימור שלה על למה - עלול עוד לסבך אותה בעונת הישרדות.
המספר החזק: 4 - ארבעה משחקים רצופים שבהם מכבי חיפה לא סופגת. במונחי הכדורסל, בחמשת המשחקים האחרונים היא "רצה" 1:15. מספרים מפלצתיים בכל מובן, אבל כאן צריך להזכיר את הסטטיסטיקה המתיישרת - חיפה עברה כעת לוח משחקים די נוח (מכבי פ"ת, סכנין, נתניה) וניצלה אותו עד תום. מכאן, העסק מתחיל להתקשות - בחודש הקרוב מצפים לה משחקים נגד מכבי תל אביב בגמר הטוטו, הפועל באר שבע בחוץ, שוב מכבי תל אביב בליגה, בית"ר בטדי, שני משחקים מול גנט בקונפרנס ליג - ובאמצע דרבי חיפאי. שם, מכבי חיפה תימדד באמת.
השם החם: ליאור קאסה - ברוכים הבאים לעוד מופע מרהיב של חלון ההעברות הישראלי. עוד מקרה שבו שחקנים שהיו אנונימיים לפני כמה חודשים, הופכים להיות "מלפפונים מבוקשים". קאסה של הפועל ירושלים הוא בהחלט פרוספקט מבטיח, אבל גם שחקן עם 13 הופעות בלבד בליגת העל (2 בעונה שעברה ו-11 העונה). האם זה באמת שווה את סכומי הכסף שנזרקים באוויר? לדעתי זה מקרה שבו ערך של שחקן, טוב ככל שיהיה, מנופח באופן חסר פרופורציה.
אל תשכחו את: החזרה (המסוימת) לשגרה - שתי השפעות עיקריות היו למלחמה על הליגה, היעדר הקהל מהיציעים (מה שהשתנה) וקצב המשחקים הגבוה - אחרי חודש שבו לא שיחקו כדורגל, בגלל הלו"ז הצפוף. חווינו תקופה די אינטנסיבית, תקופה שבה מכבי חיפה שיחקה 11 משחקים בחודש אחד (לשם השוואה - בכל ינואר 2023 היו לחיפה רק שבעה משחקים), ואם לחיפה העמוקה זה עוד סביר - רק תארו לעצמכם מה חוו קבוצות עניות יותר.
עכשיו, לוח הזמנים הולך טיפה להתיישר - לא כ"כ במקרה של חיפה, שתשחק גם באירופה, אבל מבחינת יתר הליגה היא תחזור לקצב של משחק בשבוע, ותאפשר קצת לחזור לנורמליות. נקווה שגם מחוץ לכדורגל, הנורמליות תבצבץ מתישהו - מתחת לענני המלחמה שמקיפים את כולנו.
