בשעת ערב מאוחרת, יעלו על הדשא של אצטדיון בלומפילד שני גברים המתקרבים לגיל 40. סביבם יש עוד עשרה שחקנים, אבל איכשהו - כל המצלמות מופנות אליהם עכשיו. הם, כמובן, רגילים לזה מפאת גילם, ובכל זאת הפעם זה מרגיש מיוחד. בלומפילד קשישא התקשט לכבוד המשחק בין מכבי תל אביב למכבי חיפה, אבל עבור רבים - ואולי גם עבורם - זה יהיה קרב אישי. קרב בין שני השחקנים הגדולים בדור האחרון, שמוצאים את עצמם שוב - אחד מול השני, בישראל.
לשניהם שירי שחקן קליטים (אחד על הלחן של ישי לוי, השני על לחן של דודו טסה), שניהם מחוברים למועדון שלהם אחרי שחזרו אליו בתום תקופה ארוכה. ולכל אחד יש גם ציפיות סביבו. או הו, כמה ציפיות. אבל גם לזה הם כבר מורגלים במידת מה, השניים האלה - אחד לובש צהוב, השני לובש ירוק. ערן זהבי וליאור רפאלוב.
וכשבאים להשוות ביניהם, צריך להודות מראש שהמשימה קשה עד בלתי אפשרית. שניהם משחקים בעמדות שונות, לשניהם יש סיפור קריירה שונה לגמרי (כולל הרבה פניות גורל, והרבה רגעי "מה אם" - כמו לכל ספורטאי). ובכל זאת, עכשיו כשהם נפגשו לאחת הפעמים האחרונות (כנראה), זה זמן בכל זאת לנסות ולבחון בכל זאת את השאלה ההיא: אז מי גדול יותר?
והנה דיסקליימר: הכתבה הזאת לא באה להשוות את שניהם מקצועית, כי אי אפשר להשוות באמת בין קשר התקפי לבין חלוץ מרכזי. הכתבה כן באה לנסות ולהשוות את הקריירות - למי הייתה קריירה גדולה יותר, לפחות עד רגע כתיבת שורות אלה. חשוב לציין מראש שלשני השחקנים יש, בעיניי, קריירה מדהימה ומטורפת - כל אחת בדרכה, ואין כל כוונה להמעיט או לגמד מי מהם.
אז הנה המסקנות לכל צד, בסוף גם תבוא ההערה הקטנה שלי - וכמובן את ההזדמנות שלכם להכריע. שיהיה לנו בהצלחה.
למה רפאלוב?
ברור לכל שרפאלוב הוא האנדרדוג בוויכוח הזה. יש כמעט קונצנזוס בחוגי הכדורגל הישראלי שזהבי לא רק גדול ממנו, אלא גדול מכל שחקן בדור האחרון - ולזה, כמו שמיד תקראו, יש לא מעט בסיס. ובכל זאת, יש כמה שיאים שהקריירה של רפאלוב נגעה בהם, ולזהבי לא היו - וכנראה גם לא יהיו. במילה אחת: אירופה.
כי רפאלוב הוא אחד הליגיונרים היותר טובים שהיו לנו בהיסטוריה. עם העובדות, בנושא הזה, קשה להתווכח - 74 שערים ו-60 בישולים ב-273 הופעות בליגה הבלגית הם מספרים שכל שחקן ששיחק בחו"ל היה מתגאה בהם. לשם השוואה, לאליניב ברדה, עוד אחד שהצליח מאוד בבלגיה ונחשב לאגדה בגנק (וכבודו בהחלט במקומו מונח), יש 49 שערים ו-37 בישולים במדינה. זהבי, לדוגמא, רשם 22 שערים ו-10 בישולים ב-50 הופעות בליגה ההולנדית, ו-2 שערים ו-3 בישולים ב-23 הופעות בסריה א'.
כאן, בדרך כלל, מגיע אנחה או דוק של זלזול - "כולה ליגה בלגית". אבל כאן צריך להגיד שהליגה הבלגית היא אולי לא מהליגות הכי גדולות, אבל היא בוודאי ליגה טובה יותר מהישראלית - והיא ליגה שבדרך כלל גם משמשת את הכר הפורה לכשרונות של הליגות הגדולות. ורפאלוב הצליח בה, והצליח בענק - הוא גם אחד מהשחקנים הישראלים יחידי הסגולה שהצליחו לזכות בתארים מחוץ לישראל - שתי אליפויות עם קלאב ברוז', גביע עם ברוז' וגביע עם אנטוורפן. הזכייה ב"נעל הזהב" הבלגית היוותה את הדובדבן שעל הקצפת.
ומעל הכל, מגיעה היציבות - והשרידות. רפאלוב שיחק 12 שנה מחוץ לישראל, בשלוש קבוצות בסך הכל (ברוז', אנטוורפן ואנדרלכט), והפך למשמעותי בכל אחת מהן. קחו נתון נוסף: רפאלוב נמצא במקום ה-17 בטבלת כובשי כל הזמנים של קלאב ברוז' - מועדון פאר בסדר גודל אירופי. כולנו יודעים כמה לא קל לשחקנים ישראליים להסתדר מחוץ למולדת החמה (תרתי משמע), ולשרוד בקור של אירופה. רפאלוב לא רק שרד, אלא גם שגשג. הוא אמנם לא תמיד בלט בתקשורת הישראלית, פשוט כי הליגה הבלגית פחות נוצצת למראה, אבל הוא בהחלט היה שווה את הכבוד הזה.
למה זהבי?
מה שבולט אצל זהבי הוא מבחן העין. אם אצל רפאלוב מה שפגע בו היא העובדה שהוא לא הודהד תקשורתית, הרי שהנוכחות של זהבי - הן כדורגלנית והן מחוץ לכדורגל - היא הפלוס הגדול של מספר 7. כי זהבי היה, בפשטות, הרבה יותר על המסך שלנו. בעיקר בכל מה שקשור להילוכים החוזרים.
כי נתוני כיבוש השערים שלו, היסטורית, הם פשוט מדהימים. הוא כבש וכבש וכבש, לאורך זמן ובכל ליגה שבה שיחק. 154 שערים בליגת העל, 91 שערים בליגה הסינית, 22 שערים בליגה ההולנדית, 11 שערים בגביע המדינה, 15 שערים במוקדמות ליגת האלופות (4 בבתים), 34 שערים בנבחרת ישראל. מה שמבליט מעל כל היתר (וגם מעל רפאלוב) הוא שהיה לו דבר אחד שהוא ידע לעשות - אבל הוא ידע לעשות זאת טוב מכולם, ובמשך שנים.
על כמה שחקנים אפשר להגיד, היסטורית, שהם היו הכי טובים בעמדה שלהם בכדורגל הישראלי במשך עשור? 2014 הייתה השנה שבה ערן זהבי הפך מקשר התקפי, או חלוץ שני, לחלוץ מרכזי. הרגע שבו פאקו אייסטראן החליט שהוא ישחק בשפיץ - ומאז הוא הפך לכזה. ובעשר השנים האחרונות, לא היה חלוץ ישראלי טוב ממנו. בפער עצום מכל המתחרים בני דורו.
רבים מתעסקים עכשיו בשאלת מלך השערים של כל הזמנים - האם ישבור את השיא של אלון מזרחי, או לא. אבל האמת הפשוטה היא שעצם המאבק הוא די לא נורמלי. זהבי השתווה לכמות השערים שכבש נחום סטלמך ז"ל - חלוץ שכל חייו (18 שנה של קריירה) שיחק בליגה הישראלית. זהבי הצליח להשוות את הכמות שלו, כשבמשך שש שנות השיא בקריירה שלו, הוא שיחק בחו"ל. ועדיין, בשער אחד שיכבוש (אם יכבוש) הערב, הוא יכול לעקוף את "ראש הזהב", וכבר עקף חלוץ ליגה ענק כמו שייע פייגנבוים. די מדהים.
וכן, גם לזהבי יש את הזלזול שלו - את ה"כולה" שלו. במקרה שלו, "כולה ליגה סינית". וכן, הליגה הסינית היא לא הליגות הבכירות באירופה, והיא פחות טובה או מאתגרת מהליגה הבלגית. אבל באותה ליגה סינית ממש, באותם מגרשים מוזרים ומול אותם שוערים עוד-יותר-מוזרים, שיחקו גם שחקנים אחרים - חלקם שחקנים בעלי שם (קרלוס טבס, למשל) שלא הגיעו למספרים של זהבי. 91 שערים בליגה הזאת, ב-106 הופעות. נתונים משוגעים לחלוטין.
זהבי הוא, בשורה התחתונה, הכדורגלן שהצליח להוציא את המקסימום מהקריירה שלו - טוב יותר מכל קודמיו. הוא לא רק הניב מזה כלכלית, אלא גם ובעיקר נצרב בתודעה שלנו ככוכב. הכדורגלן היחיד בדור האחרון שבאמת עשה את ה"קרוס אובר" לקהל הרחב, גם לאלה שאינם בהכרח שוחרי כדורגל. ולצד ההישגים היבשים - זה אולי הדבר שמפריד בינו, לבין כל היתר.
דעתי
ליאור רפאלוב הוא "אנדרייטד" קלאסי. בגלל ההצלחה המרהיבה שלו בליגה מאוד לא סקסית כמו הליגה הבלגית, ובגלל מערכת היחסים המעורערת שלו עם נבחרת ישראל, ייתכן ולא הצלחנו לעמוד נכון על גודלו כשחקן. ויש הרבה שאלות של "מה היה אם". אבל בסופו של דבר, כשבוחנים את הקריירות כמו שהן - לטעמי, ערן זהבי מנצח. הקריירה שלו היא סיפור הרבה פחות "ישר" משל רפאלוב, אבל בסופו של דבר, ככל שאפשר למדוד גדולה, דווקא הפיתולים בסיפור - הפכו את זהבי לאחד שהקריירה שלו היתה גדולה יותר. בגלל הזמן, ובגלל העקביות, ובגלל שער אחרי שער אחרי שער.
אבל זו, כמובן, רק דעתי. מה דעתכם? הצביעו בסקר והגיבו בתגובות.
