1. אנטוניו ספר. בכדורגל הישראלי יש הרבה דברים טובים - יש בו אותנטיות, ויש בו קהל גדול, ובעיקר יש בו את החיבור הזה - שבינינו לבין השחקנים. את הדבר הזה שיש כאן, ולעולם לא יוכל להיות במקום אחר. אבל יש גם דברים לא טובים - ואחד מהם, באופן גורף, הוא היחס לשחקן הזר. זה עובר כחוט השני בשורה של סוגיות שעל הפרק, ומעיד - בעיניי - על חוסר הסבלנות המובנה שלנו. על הדרך הקלה שבה אנחנו, כישראלים ואולי בכלל כבני אדם, אוהבים לשפוט מהר. לחרוץ גורלות.
הדוגמא של אנטוניו ספר היא דוגמא טובה. ספר נחת בקיץ בהפועל ב"ש - ובהתחלה, מה לעשות, לא הבריק. זאת למרות שבמשחקים באירופה, למשל, מתוך ארבעה, בשניים הוא ישב על הספסל ולא שותף; ושיחק רק 47 דקות במצטבר כשכן קיבל הזדמנות. אבל בב"ש כבר חשבו להשאיל אותו - לפנות את משבצת הזר ולהביא במקומו שחקן אחר. כך, לפחות, דווח בתקשורת. בסופו של דבר, הוחלט לתת בו את האמון - והאמון הזה השתלם. במחזור הראשון נגד חדרה הוא כבש, ואתמול נגד הפועל ירושלים הוא כבש ובישל.
האכזבה המוקדמת והמהירה מספר היא לא חדשה. בארץ, אולי בגלל תג המחיר הגבוה ואולי בגלל הקלישאה לפיה "זרים חייבים להיות יותר טובים מהישראלים", מצפים משחקנים שבאים מבחוץ לנפק תוצאות מיידיות - לפעמים, תוך כדי התעלמות מתנאים ברורים לגמרי. למשל, שספר הוא בחור בן 23. למשל, שעד עכשיו הוא לא שיחק מחוץ לרומניה (הוא שיחק בשלושה מועדונים בחייו - אוטלול גלאטי, ראפיד בוקרשט והפועל באר שבע). כמה קל היה לכם להתאקלם במדינה עם תרבות שונה לחלוטין מזו שגדלתם בה, באקלים אחר, וכשמצפים מכם להיות טובים מהשנייה הראשונה?
קחו נשימה עמוקה, חברים. זה נכון לגבי כל השחקנים, אבל בעיקר לכאלה שבאים מבחוץ. על אחת כמה וכמה, כשאנחנו זוכרים כמה דוגמאות טריות לשיפוט מהיר ואיך הוא טועה בדיעבד. זוכרים את המשחקים הראשונים של עבדולאיי סק במכבי חיפה? זוכרים איך התאכזבו בארץ מרוברטו קולאוטי כשהוא רק החל לשחק כאן? זוכרים איך אלכסנדר "שורה" אובארוב החל את הסיפור שלו בישראל? בקיצור - ההיסטוריה הוכיחה שפעמים רבות, אמון ואורך רוח משתלמים. ספר עוד יצליח וייכשל ויטעה לא מעט, אבל בבאר שבע יעשו נכון אם ייתנו לו את הצ'אנס הזה. כי לפעמים, כשעוברים את המהמורה, מגלים אוצר של כדורגל טוב.
2. מכבי פ"ת. פעם, נהוג היה לדבר על "ארבעת הגדולות" - ארבעת המועדונים הגדולים ששולטים בכדורגל שלנו. מכבי חיפה, בית"ר ירושלים ושתי התל אביביות - הפועל ומכבי. אלה הקבוצות המעניינות, הסוערות, עם הקהל, אלה שמושכות תשומת לב. עם השנים, הרשימה הזו עברה כמה שינויים: לפעמים המעמד של הפועל עלה ושל מכבי ירד, לפעמים חיפה קצת נסוגה, ובעיקר הפועל באר שבע נכנסה לתמונה כ"גדולה חמישית", אולי אפילו כזו שעקפה את הפועל ת"א ובית"ר ירושלים. בוודאי היום.
אז היום, אפשר לומר במידה רבה של ביטחון, יש שתיים וחצי גדולות. מכבי חיפה ומכבי תל אביב הן הקטר שמוביל את הליגה, בכל תחום שתוכלו לחשוב עליו, והפועל באר שבע היא זו שמנסה לזנב בהן ולפעמים גם מצליחה להשיג אותן (בשנתיים האחרונות, היא סיימה מעל מכבי תל אביב בטבלה). ומתחת לקאסטה הזאת, מתנהלת מה שאני אוהב לקרוא לו "ליגת ישראל השנייה" - הליגה של כל יתר הקבוצות. לפעמים, הפער ביניהן נראה תהומי ממש - גם ברמה התקציבית ובעיקר ברמת הכדורגל.
אז מי המועדון הכי בריא מתחת לרמה של הקבוצות הגדולות והעשירות? הפועל ת"א, עדיין, לא שם. בית"ר? היא מצליחה לשחק את המשחק של "ישראל השנייה", אבל קשה להגיד שהעסק שם מסודר באמת. הפועל חיפה רחוקה מלהיות משהו יציב, וגם מכבי נתניה אמנם בונה מערכת יציבה - אבל זה ייקח זמן. אני רוצה להציע שם מפתיע יחסית - וזו מכבי פתח תקווה. בעיניי, לפחות, מדובר במועדון שמצליח הכי טוב להפנים את הכלים של קבוצה בליגת ישראל השנייה. ולהצטיין בהם.
מכבי פתח תקווה היא מועדון שהבין את מקומו בשרשרת. כלכלית ומקצועית, אבי לוזון ועומר גולן הבינו שעם מכבי חיפה או מכבי ת"א יהיה קשה להתחרות לאורך זמן. אז הם מנסים לעשות מה שאפשר, במגבלות השיטה - ומצליחים לא רע. נכון, מכבי פ"ת אמנם ירדה ליגה שלוש פעמים בעשור האחרון - בעיקר בגלל שמדובר בקבוצה שמבוססת על תוצרת מקומית, ושחקנים שבאים והולכים באופן תכוף. אבל דווקא העובדה שהם מצליחים לשרוד את כל זה, ולהישאר יציבים - מראה על חוסן ועל בריאות של מועדון, לאורך זמן. מה שנראה כל כך חסר, ב"ליגת ישראל השנייה".
3. יש דברים בחיים שקשה לרדוף אחריהם. צ'יטה, למשל. מכונית יקרה. אהבה נכזבת. ויש דברים שאתה בעיקר לא רוצה להיות זה שרודף אחריהן. נניח, מכבי בני ריינה.
אפרופו "כללי המשחק של ישראל השנייה" - ריינה היא קבוצה שהבינה אותם עד היסוד. היא מבינה שכדי לשרוד בליגה הזו, אתה צריך להכיר היטב את חוקי הג'ונגל - כלומר, לעשות הכל כדי להשיג תוצאות. גם אם זה אומר לבזבז זמן, לעשות פרובוקציות, להתבנקר עד אימה. יש לה מספיק כישרון כדי להשיג יתרון, ומספיק "גד עמוסיזם" כדי לאחוז בו חזק חזק - עד שתתייאש.
והדבר הכי גרוע שיכול לקרות לך, כיריב, מול ריינה - זה להיכנס מולה לפיגור. "לרדוף" אחריה. לנסות לשווא להשיג את שער השוויון. לשלוח עוד ועוד חלוצים פנימה, בתקווה שהבונקר ייפרץ מתישהו. ולפחות בינתיים, הוא לא נפרץ - או קשה מאוד לפרוץ אותו. בחמישה מחזורי ליגה העונה, ריינה עשתה 9 נקודות - בארבעה מתוך חמשת המשחקים, היא היתה בפיגור ויצאה ממנו. מהרגע שאתה סופג ממנה את השערים, ויש מי שייתן אותם (בעיקר שלומי אזולאי) - יש תחושה שגם אם תשחק עוד מאה שנה, לא תוכל לנצח את הדבר הזה.
לפחות בינתיים, שרון מימר הצליח לבנות בריינה קבוצה שקשה להכניע. קשה לפצח. היא אולי לא הכי נוצצת, בוודאי לא הכי חזקה, אבל יש לה את כושר העמידה הזה לעמוד גם מול קבוצות עדיפות ממנה. בליגה שלנו, זה לא מעט. בינתיים, היא כבר במקום השלישי בטבלה.
המנצח: ערן זהבי. אחד הדברים שלפעמים קשה לי להבין, בתור בנאדם שאף פעם לא היה ספורטאי - היא איך מצליחים להמשיך? דוגמא קלאסית נתן זהבי במשחק אתמול. פנדל אחד הוא החמיץ. אחר כך הוא הלך לפנדל השני, והחמיץ גם אותו. איך בועטים את הפנדל השלישי, אחרי שכבר נכשלת פעמיים? האם אין בך את הקול שאומר "אולי זה לא היום שלי", ומוותר לטובת מישהו אחר? כנראה שזהבי בנוי מאופי אחר. ומה שיכול להיראות לאחרים כמו עקשנות, לי דווקא נראה כמו מסר לא רע לאנשים שלא מצליחים. החוכמה הגדולה היא להמשיך לנסות. כנראה שזה גם מה שהופך אותו לשחקן שהפך לכובש העשירי בטיבו בתולדות הליגה הישראלית.
המפסיד: זיו אריה. זיו אריה הוא מאמן כדורגל טוב - הדבר הזה הוכח בעונה שעברה, אחרי שלקח קבוצה צנועה יחסית (בוודאי כלכלית), והביא אותה למקום הרביעי בליגה בסך הכל שנתיים אחרי שעלתה לליגת העל. אבל העונה, לפחות בינתיים ובעיקר במשחק אתמול, הפועל ירושלים נראתה כמו צל חיוור של הקבוצה ההיא. הרבה פחות אינטנסיבית, הרבה פחות אמיצה ובעיקר הרבה פחות בטוחה בעצמה. הטעויות החוזרות ונשנות בהגנה, שהובילו בין היתר לשלושת השערים של הפועל ב"ש, לא היו קורות בעונת 2022/2023. וזה סימן מדאיג למדי עבור ירושלים. לפחות עד עכשיו.
המספר החזק: 54. דור תורג'מן מבקיע שער כל 54 דקות. נכון, זו סטטיסטיקה חלקית מאוד - שמתבססת בסך הכל על תשעה משחקים, אבל היא כן מלמדת משהו על הכישרון שקיים במכבי תל אביב. שחקן שמסוגל לכבוש בנגיעה הראשונה (כמו שעשה נגד צלייה בקונפרנס ליג, או אתמול נגד הפועל פ"ת) - הוא שחקן שיש לו קילינג אינסטינקט. משהו שקשה לזייף. תורג'מן לא מקבל הזדמנות יותר מדי עד עכשיו (המשחק היחיד שבו השלים 90 דקות היה חצי גמר גביע הטוטו נגד בני סכנין - משחק שגם בו הוא הבקיע), אבל לזכותו ייאמר שהוא טורף כל הזדמנות שנקרית בדרכו. וזה עושה טעם של עוד לא רק לנו, אפשר להניח. גם לרובי קין.
השם החם: עידן טוקלומטי. אחד הדברים שהופכים את מכבי פ"ת למועדון כל כך יציב ובריא הוא העתודות שלה. לפעמים היא משלמת על כך; קבוצה שמאבדת כמעט כל שנה את השחקנים הטובים שלה, חשופה יותר למשברים (ואולי בגלל זה היא יורדת ליגה לא מעט). אבל יש לה את היכולת, תמיד, להצמיח את הכישרון הבא. היו שם גל אלברמן ומנור סולומון וליאל עבדה ותאי בריבו - ועכשיו, כנראה, הבא בתור הוא טוקלומטי. השער שהוא כבש נגד בני סכנין הוא שער אופייני למדי - מהירות הפעולה, הסיומת החדה, הן תענוג לצפייה. ולפי מה שההיסטוריה קצרת הטווח - והארוכה יותר - יכולה ללמד, כנראה שבקרוב נראה אותו גם דרך צילומי לוויין.
אל תשכחו את: מחאת הקהל. השבת הזאת עמדה תחת צל. הכדורגל הישראלי לא מנותק מהספורט, ולא מנותק מהרוח הנושבת בחוץ. ראינו את אוהדי מכבי תל אביב נכנסים רק בדקה ה-15 (בעקבות החלטה שערורייתית ונקמנית של המשטרה - למנוע מהם ציוד עידוד). ראינו גם את אוהדי הפועל ב"ש והפועל ירושלים מוחים בדרכם. גלים כאלה של מחאה מצד אוהדים כבר ידענו בעבר, אבל בדרך כלל הם היו בעיקר אישיים - אוהדים שמוחים נגד ההתנהלות מולם ספציפית. הגל הנוכחי של מחאה, שהחל ביום שלישי אחרי הדרבי התל אביבי ונמשך אחרי האירוע שראינו בדרבי הכדורסל, נראה יותר חזק - בעיקר בגלל שהוא מקיף. הוא יותר מאשר קבוצה אחת שמתעסקת רק בעצמה, אלא ניסיון של הקהל, כולו, להעביר את המסר: המשטרה צריכה לעשות את עבודתה. ועבודתה היא לדאוג שהמשחק יתקיים כסדרו. לא יותר ולא פחות מזה. את הקולות האלה יהיה קשה להשתיק, ועכשיו נשאר לקוות שיש מי ששומע אותן גם בחלונות הגבוהים.
