שתי הקבוצות היו שותפות מלאות להצגה. מצד אחד, בית"ר ירושלים קיבלה עוד ערב מופלא של ירדן שועה, וגם הופעה פנטסטית מצידו של עדי יונה - שכבש משחק שני ברציפות, וגם בישל את השער היפה במשחק למספר שבע. מצד שני, הפועל באר שבע סיפקה מחצית שנייה יוצאת מן הכלל, עם שלושה שערים - והופעה גדולה של אמיר גנאח, שחקן צעיר שהראה כמה כישרון יש לו ברגליים.
ובית"ר היא זו שתצא (מעט) יותר מאוכזבת. הירושלמים קיבלו את באר שבע במצב נוח יחסית, כשהיא במשבר די גדול, וגם הובילו 1:3 בהפסקה - תוצאה שהיא הזדמנות בלתי חוזרת. אבל ההגנה שלה שוב התבררה כנקודת תורפה מרכזית - עם הרבה יותר מדי שערים מיותרים, בעיקר במחצית השנייה, והיא יוצאת רק עם נקודה אחת.
בית"ר, שוב, כהרגלה בקודש ולפי ההיסטוריה - היא קבוצה של ברכה וקללה. מצד אחד יש לה חלק התקפי יוצא דופן, אולי עם הכישרון הישראלי הכי גדול מחוץ לשלוש הקבוצות הגדולות - שועה, ששווה לבית"ר שער כמעט בכל רגע. מצד שני, החלק האחורי שלה חלש להחריד - וזה יהיה הדבר שאבוקסיס יהיה חייב לשפר, אם הוא רוצה להגיע לפלייאוף העליון - לרמה שבה הפועל באר שבע משחקת.
מנגד, הפועל באר שבע תוכל לצאת מרוצה. לא כל כך בגלל הנקודה שכביכול הרוויחה, כמו בגלל שהיא ראתה שוב שיש לה יכולת לשחק כדורגל. במחצית, היא נראתה כמי שבדרך הבטוחה לעוד הפסד והתבוססות במרכז הטבלה - אבל במחצית השנייה, אליניב ברדה עשה את השינויים הנכונים, באר שבע הצליחה לחזור למשחק וברגעים רבים היתה אפילו יותר מסוכנת מהיריבה שלה.
גם באר שבע תסתכל אחורה בזעם (או בדאגה) - הערב היא קיבלה הופעה לא טובה של ניב פליטר (שאיבד את הכדור בשער הראשון של בית"ר) וגם של ניב אליאסי, שהשמיט את הכדור בשער השלישי של מורוזוב. קבוצה ברמה גבוהה כמו של באר שבע לא יכולה לספוג שערים כאלה, ואת זה ברדה יצטרך לתקן. הוא יתנחם בהתקפה, ויקווה שעם הכדורגל הזה היא תוכל להתרומם הלאה.
עם הרגשות המעורבים האלה, שתי הקבוצות ימשיכו את מרתון המשחקים המטורף - כבר באמצע השבוע יש להן עוד מחזור. מעודדת מהקאמבק, באר שבע תחזור לטרנר ותקבל את הפועל חיפה של האקס רוני לוי. בית"ר, מנגד, תצא עם הרבה דאגה וחשש - היריבה הבאה של היא מכבי תל אביב. בבלומפילד.
אבל לסיום, נחזור לרגע להתחלה: אמנם רק 4,200 איש היו ביציע (בגלל מגבלת הקהל של פיקוד העורף), אבל כל צופה קיבל תמורה מלאה לכספו - וגם טדי חווה את אחד המשחקים הגדולים, מאז שהוקם לפני שלושים שנה. כך רצינו לדמיין את הכדורגל, כשהתגעגענו אליו כל כך בימים הבוערים של המלחמה ומאז ה-7.10. לכמה שעות, יכולנו להימלט מהמציאות הקשה - לטובת חגיגה של אסקפיזם.
מה עוד אפשר לבקש?
