יום שישי לפני השבת השחורה, ה-6 באוקטובר, נראה כל כך רחוק אבל זה בעצם היה כל כך קרוב. עוד יום שישי. אימון בוקר, ארוחה וקידוש עם המשפחה, הולכים לישון יומיים לפני המשחק מול קבוצתי לשעבר, מכבי תל אביב, משחק שאני באופן אישי חיכיתי לו הרבה.
ואז קמים בשבת בבוקר. 6:30 בבוקר לקול אזעקות בהפתעה גמורה. אף אחד לא הבין מה זה. בהתחלה חשבתי שזה אמבולנסים אצלי בשכונה, אבל חברה שלי זוהר מיד קלטה את המצב, העירה אותי ורצנו לממ"ד. ומשם, הכל התחיל להתדרדר. ימים של שיכחה מכל השגרה שלנו, צמודים לטלויזיות, לכתבים, לפרשנים ולאנשים שמנסים להבין מה קרה פה, ולאט לאט התחילו להגיע סיפורי הזוועות.
משם התעשתנו, לקח לנו זמן כל אחד בעולמו לצאת מההלם שהיה בו ולעזור כל אחד בחלקת האלוהים שלו. אריזות לחיילים, תרומות, הפצה באינטרנט והסברה לעולם. לענות לכל השאלות מחברים שאינם גרים בישראל והתעניינו במצב, ולשחק עם ילדים בבתי מלון מדרום ומצפון הארץ.
החיים הפכו לכל כך שוליים והשגרה הפכה לכל כך רחוקה. הדברים הקטנים שלא הערכנו שוב חזרו להיות בגדר חלום. אנחנו עכשיו המעריצים של הגיבורים במדים שלפני זה עודדו והעריצו אותנו על הדשא. סרטוני הברכות לאנשים ולילדים הפכו לסרטוני תודה לגיבורים האמיתיים בחיים - לאמהות ולאבות, לסבים וסבתות ולילדים שהפכו בין לילה לגיבורים של כולם, בלי שאף אחד הכין אותם לזה. שמענו כל כך הרבה ונשמע עוד כל כך הרבה.
כמובן כוחות הביטחון המדהימים שלנו שהתעשתו מהר ככל שאפשר והצילו אינספור אנשים, וממשיכים להציל ברגעים האלו. אין מספיק מילים כדי להודות לכם. מרגש לראות את הספורטאים שלנו, כל אחד עם המחווה שלו. כמה קשה להם לשחק כרגע רחוק מהבית, והם רק רוצים להיות פה עם המשפחות שלהם.
היה מרגש כמובן לראות את אוסקר גלוך, במחווה ל-30 הילדים החטופים בעזה, ואת ברק בכר מזיל דמעות בבמה הכי גדולה בעולם וזועק לעולם את כל מה שאזרח מדינת ישראל מרגיש כרגע בארצו ובכל מקום ברחבי העולם.
אני בטוח שהמצב יחזור לקדמותו באמונה שלמה. נחזור לשמוח ולחגוג את החיים האלה יותר מאי פעם. המדינה שלנו תתחזק ותהפוך למדינה עוצמתית עוד יותר כולנו נתאחד ונתמוך באלה שכרגע לא רואים את האופק. ״נצח ישראל לא ישקר״.
