האכזבה היא גדולה, כי זה היה אפשרי. אבל לקרוא לזה כישלון? מוגזם. יותר מדי פעמים אנשים טובים נוטים לזלזל ביריבות, ושוכחים שעם כל הכבוד, נבחרת ישראל לא העפילה לשום טורניר גדולה ב-53 השנים האחרונות. זה לא יכול להיות מקרי.
רק כדי לקבל פרופורציות, שווייץ העפילה ל-6 מ-8 אליפויות אירופה האחרונות. רומניה העפילה ל-5 מ-8 האליפויות האחרונות. ישראל נכשלה בכל 7 הניסיונות שהיו לה בעבר. נכון, שווייץ ורומניה היו בינוניות מאוד בקמפיין הזה, ועדיין הן סיימו לפני ישראל כי בסיכום כל עשרת המחזורים, כאשר הדברים מתאזנים, הן היו טובות יותר.
שווייץ התחילה טוב וסיימה רע, במקום השני. ההפסד היחיד שלה היה אתמול בבוקרשט, אחרי שכבר הבטיחה את העלייה. רומניה דישדשה כל הדרך אל היורו, ועדיין סיימה את הקמפיין ללא הפסד. וישראל? היא הפסידה שלוש פעמים.
אלון חזן כמובן שלא חף מטעויות והוא עצמו הודה בכך. אבל מי שחושב שצריך רק להחליף את המאמן וכל הבעיות ייפתרו, חי באשליות. ניסינו מאמנים ישראלים ומאמנים זרים, מאמנים עם ניסיון וכאלה בלי. אף אחד מהם לא הצליח. קשה אולי להודות בכך אבל המסקנה היא שחומר השחקנים שלנו לא מספיק טוב.
בקמפיין הזה היו מעט מדי דקות שהנבחרת שיחקה כדורגל טוב ומרשים. וזה בא לידי ביטוי ב-11 שערים בלבד שישראל הבקיעה ב-10 משחקים, כאשר 7 מהם הובקעו מול בלארוס ואנדורה. ב-6 המשחקים מול רומניה, שווייץ וקוסובו הנבחרת הבקיע 4 שערים בלבד. זה מעט מדי.
החזרה של ערן זהבי למסע המשחקים האחרון הייתה תפנית חיובית – אבל הגיעה מאוחר מדי. זהבי היה חייב להיות חלק בלתי נפרד מהנבחרת מהרגע הראשון, אבל מלחמות האגו המטופשות מנעו זאת. לעולם לא נוכל לדעת, אבל לתחושתי אם זהבי היה משחק גם במשחקים הראשונים, הנבחרת הייתה מבקיעה יותר ובאופן טבעי גם צוברת עוד כמה נקודות, שהיו יכולות לעשות הבדל גדול.
אבל לא רק ההתקפה, אלא גם ההגנה לא נראתה טוב, וזה כבר עניין עמוק יותר שלא התחיל בעידן אלון חזן. הנתון המדהים הוא שב-25 המשחקים האחרונים ישראל שמרה על רשת נקייה רק פעמיים: בניצחון הביתי על בלארוס – ואתמול מול אנדורה החלשה.
נכון, שחקני הדור הצעיר בנבחרת נותנים תקווה לעתיד, למרות שהם עדיין בוסר וייקח זמן עד שיוכלו לתת יותר מבחינת האישיות והמנהיגות. אבל אם הנבחרת תגיע להישגים בעתיד, זה יהיה בעיקר בזכות הצעירים ענאן חלאיילי, רוי רביבו, דור תורג'מן וסתיו למקין.
שלושת המשחקים האחרונים, מול שווייץ, רומניה ואנדורה אומנם לא הובילו אותנו ליורו, אבל אלו היו המשחקים בהם הצעירים קיבלו את הבמה והוכיחו שהם כאן כדי להישאר. אליהם אפשר להוסיף את גדי קינדה, שאומנם כבר ממש לא ילד (הוא בן 29), אבל עד היום הוא לא ממש נספר בנבחרת. המשחק אתמול מול אנדורה, שבו הוא היה המצטיין, היה בסך הכל ה-7 שלו במדים הלאומיים. זה כמעט לא נתפס. אבל מעכשיו הוא חייב להיות שחקן מפתח בנבחרת.
בעוד ארבעה חודשים ישראל תקבל את ההזדמנות השנייה שלה להעפיל ליורו. מחר נדע מי תהיה היריבה בחצי גמר הפלייאוף, איסלנד או אוקראינה, וכבר עכשיו אפשר לומר שהמשימה תהיה קשה לא פחות מאשר בקמפיין שהסתיים. כולנו תקווה שעד ה-21 במארס יהיה כבר ניתן לארח בישראל, ואולי אז נקצור את הפירות של מה שנזרע בשבוע האחרון בהונגריה ובאנדורה.
